מיכל רז
"אגדת המישור"
המשכן ללימודי מוסמכים על-שם דוד לופאטי

האם העולם מסודר? רובנו מקווים שהתשובה על השאלה הפשוטה לכאורה הזאת, היא חיובית. אם העולם מסודר, אנחנו יכולים להתבונן בתמונת ההווה ולדעת מה צופן העתיד. כשאנחנו מזהים סדר (למשל, סימטריה, או אפילו שבירה מסוימת של סימטריה המהדהדת את הסימטריה), אנחנו יודעים למה אפשר לצפות מעבר לפינה, מעבר לשדה הראייה שלנו. הידיעה הזאת מרגיעה אותנו, יוצרת בנו תחושות של הרמוניה, אסתטיקה ויופי.

אם כך, האם העולם מסודר? סדר מתבטא בתבניתיות מסוימת. אם תבין את עקרונות התבנית, תוכל לדעת כיצד היא תתפתח לכיוונים שונים. אם מגבילים (בשל מגבלותינו) את השאלה הזאת למערכת דו-ממדית, למשל מישור, עולה שאלה שהעסיקה מתמטיקאים כבר בשחר התרבות האנושית: האם אפשר לרצף מישור עד אין-סוף, באמצעות אריחים מוגדרים, ומבלי שייווצרו רווחים ביניהם?

יש כמובן פתרונות בסיסיים פשוטים לבעיה הזאת: אפשר לרצף מישור עד אין-סוף באמצעות אריחים ריבועיים, או משולשים. ריצופים כאלה קיימים בטבע (חלות דבש של דבורים, ועוד). אבל תמונת ה"עולם" נעשית מעט יותר מעניינת ומאתגרת, כאשר האריחים מקבלים צורה, או מבנה, מורכבים יותר. זה מה שעושה מיכל רז- בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל, 2013. במרוצת הריצוף (או שמא בלהט השאיפה להראות שהעולם מסודר), היא "שוכחת" את הכלל בעניין האריחים ה"מוגדרים", ומגדירה מחדש אריחים שמשתנים, חוזרים ומשתנים – ובסופו של דבר מצליחים להשתלב אלה באלה.

הבעיה היא, כמובן, שה"עולם" אינו מישור, וש"שם, בחוץ", יש סביבה מורכבת, אנלוגית, רועשת – שהסדר בה (לפחות כך אנו מקווים) חבוי עמוק מתחת לפני השטח.

בשלב התובנה הזאת, עוברת רז מ"המעבדה" שבה יצרה לעצמה סביבה מבוקרת ומוגבלת (דוגמת ניסויים "In Vitro"), לסביבה האמיתית ("In Vivo" או  אפילו "In Situ"). על תצלומים של נוף מדברי, או סופה שמכופפת את צמרות הדקלים – תמונת עולם בלתי מסודרת למראה), היא מנסה להשליט את הסדר שגילתה ב"מעבדה". אלא שהאזור המרוצף מצליח לכסות רק חלק מהתמונה, וחלקים אחרים בה נותרים פראיים, סתומים, בלתי צפויים. המסקנה שמסכמת את סדרת העבודות הזאת, מוכרת היטב לכל מדען: דרוש מחקר נוסף.

י.ע.