עד כאן
"אור רביב מציג: אמנות דיגיטלית 2013"
בניין תשתיות ושירותי מחקר על-שם ראול וגרציאלה דה פיצ'וטו

ב-1801 עצרו השומרים, בכניסה לתערוכת האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון, את ויליאם טרנר (1775 – 1851), שכבר היה אז, בגילו הצעיר, חבר האקדמיה, ואשר ציוריו הוצגו בתערוכה. הם בדקו היטב את כיסיו כדי לוודא שהם ריקים. בשנים קודמות הבריח טרנר לגלריה צבעים ומכחולים, ועמד שם, בערב הפתיחה החגיגי, כשהוא ממשיך את ציוריו המוצגים בתערוכה. בשבילו, הציורים לא נגמרו לעולם.

ב-1936 הוכיח אלן טיורינג, אבי מדעי המחשב, שלא ייתכן אלגוריתם שיוכל לקבוע אם תוכנת מחשב כלשהי, ש"תרוץ" על מחשב בעל זיכרון בלתי מוגבל, תדע לעצור בסיום החישוב. בעיה זו, שנודעה כ"בעיית העצירה", היא הדוגמה הקלאסית לבעיה שמחשב לא יוכל לפתור, ויהי מה. (תוכנות שרצות על מחשב בעל זיכרון חסום או מוגבל יעצרו – או ייכנסו ללולאה אין-סופית - בשל מגבלות החומרה, ולא "בזכות" יכולות התוכנה).

ג'פרי ק. בלום כתב על כך הוכחה מחורזת, שמתחילה כך:

אין תוכנית שתדע מה אחרת עושה

זו עובדה מוצקה, ולא סתם מצוצה;

תוכל עד מחר את המוח לשבור –

לא תוכל לנבא אם תוכנית תעצור

 

אור רביב, מתכנת מקצועי ובוגר המדרשה לאמנות בבית-ברל, 2013, חוקר בעבודותיו הדיגיטליות את שאלת קו הסיום. איך יודעים שהציור "גמור"? מתי יודע הצייר שעליו לעצור? עבודותיו מתכתבות, מעבר לפער השנים, עם ציוריו של טרנר. העובדה שמדובר באמנות ממוחשבת, דיגיטלית, מחברת אותו לשורשי בעיית העצירה של טיורינג.

כמו טרנר, גם רביב מתחיל את העבודה בהנחת שכבות שונות, זו על זו, וממשיך אותה בתהליך של מחיקה, וגילוי של קטעי שכבות עמוקות שמנהלות תקשורת מורכבת עם השכבות שמעליהן ותחתיהן. הגוונים העזים מזכירים את טרנר, בעוד הקווים החוזרים שוב ושוב על תנופה שמבטאת את מידות הגוף האנושי, מזכירות את "הציור האוטומטי" מיסודם שך ז'אן ארפ ואנדרה מאסון. ההיסטוריה, אם כך, נוכחת בעבודות הדיגיטליות העכשוויות של רביב. גם אם בבסיס היצירה שלו מונחים לעתים תצלומים של מיצבים אופייניים לאלף השלישי, עדיין, התקשורת הרב-שכבתית, תנופת הציור "האוטומטית", ומעל לכל, "בעיית העצירה", מזכירות לנו שיש שאלות שלא נדע לענות עליהן לעולם.