בני אפרת
"שבר זמן"
מרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי, מכון ויצמן למדע

English

Here Come the Days
Benni Efrat, Time Crack, David Lopatie International Conference Centre, Weizmann Institute of Science

Benni Efrat doesn’t hide from the tidings. His time cracks are ticking seconds to a dismal future. From his point of view there is no great significance to the question of whether time runs forward or in a backwards countdown. In 1998, at the same time that Mimi Leder’s Deep Impact was being screened in theaters, Benni Efrat exhibited, together with the poet Ronny Somek, Nature’s Factory, 2046, which was curated by Dr. Shlomit Shaked, in the Israel Museum in Jerusalem. Leder’s film showed the end of the world coming as a sort of whim of the Universe that humankind was powerless to prevent. The exhibit also depicted the approaching end – brought about by our own actions, our flawed relationship with our environment and the Earth.
In his new exhibit, currently by Yivsam Azgad in the David Lopatie International Conference Centre at the Weizmann Institute of Science, Efrat continues to sound the alarm, warning us that we are heading for disaster.  That the world cannot withstand our industrial abuse very much longer. That “advance” is not one of the environment’s considerations -- it is just a temporary illusion. That it is just a question of time – of spreading cracks in the flow of time we experience -- until we pass the point of no return in our relationship with the world in which we live. Smokestacks of all shapes and sizes emit “unpleasant” substances into the only atmosphere we have. The polar ice caps are melting and shrinking; the Dead Sea is drying up; the forests are “deforested” for short-term gain. And above all, tales of despair continue to be told, and the clocks of all countries continue to tick and to dole out slivers of time – advancing us to the finish line.
Benni Efrat (1940) was one of the first conceptual artists in Israel. He was born in Lebanon, and made Aliyah to Israel at age 11, growing up on Kibbutz Yagur. After completing studies at the Avni Institute of Art and Design, he moved to London, where he studied at Saint Martin's School of Art. He then moved to New York and then to Paris at the invitation of the Pompidou Center, which granted him a studio for two years. He then moved to Amsterdam and then to Antwerp, finally returning to Israel in 2009.
In 1976, he mounted a mixed video exhibit entitled Putney Bridge at the Massachusetts Institute of Technology (MIT). There he met Carl Sagan and Phillip Morrison, who drew his attention to the question of ecology and the environment. Efrat began in investigate, to become aware of the ecological holocaust that humanity is bringing upon itself. In 1982, he sent a letter to museums and curators all over the world writing: “I request to fix the expected date of my death, 2030, as a starting point for dating my work.” Thus, a future date has been included in the name of every work since.
Efrat tries to move forward in time and send us messages from the future, in the hopes that his future self can get the idea through to us that we should stop and think, forego something today in order to give something to tomorrow.

הנה ימים באים

בני אפרת, שבר זמן, מרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי, מכון ויצמן למדע

בני אפרת אינו בורח מבשורה. הוא מונה את שברי הזמן עד שהיא תגיע. מבחינתו אין משמעות רבה לשאלה אם הזמן נמנה לפנים, או שמא מדובר בספירה לאחור. בשנת 1998, כשסרטה של מימי לדר "פגיעה קטלנית" יצא לאקרנים, הציג בני אפרת, יחד עם המשורר רוני סומק, את התערוכה "בית-החרושת של הטבע, 2046", באצירת ד"ר שלומית שקד, במוזיאון ישראל. הסרט הראה את סוף העולם שמגיע כמעין גחמה של היקום שבני-האדם לא מצליחים למנוע. התערוכה ייחסה את האחריות לסוף המתקרב למעשינו, ליחס שלנו לסביבה ולטבע בכדור-הארץ.
בתערוכתו החדשה, המוצגת בימים אלה במרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי במכון ויצמן למדע, באצירת יבשם עזגד, ממשיך אפרת להתרות בנו ולהזהיר שאנו מביאים על עצמנו אסון. שהעולם לא יוכל לסבול עוד זמן רב את מעללינו התעשייתיים. שה"קידמה", שאינה מלווה בהתחשבות בסביבה אינה אלא תעתוע זמני; שזו רק שאלה של זמן – או של שבר זמן – עד שנעבור את נקודת האל-חזור ביחסינו עם העולם שבו אנו חיים. ארובות מכל הסוגים והגדלים פולטות חומרים "לא נחמדים" לאטמוספירה האחת והיחידה שיש לנו. כיפות הקרח של הקטבים נמסות והולכות, ים המלח מתייבש, היערות "מבוראים" לצרכים קצרי-טווח כאלה ואחרים. ומעל לכל, טבלאות היאוש ממשיכות להיספר, ושעוני כל הארצות ממשיכים לתקתק ולמנות את שברי הזמן – בדרך אל קו הגמר.
בני אפרת (1936) הוא מראשוני האמנים המושגיים בישראל. הוא נולד בלבנון, עלה לישראל בהיותו בן 11 וגדל בקיבוץ יגור. לאחר שסיים את לימודיו במכון אבני, עבר ללונדון ולמד ב"סן מרטין" (St. Martin). לאחר מכן עבר לניו-יורק, ומשם לפאריס, בעקבות הזמנה ממרכז פומפידו שהעניק לו סטודיו לשנתיים. לאחר מכן עבר לאמסטרדם, משם לאנטוורפן, וב-2009 חזר לישראל.
בשנת 1976 הציג מיצג משולב וידיאו בשם "גשר פוטני" Putney Bridge בגלריה של המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס, MIT. שם פגש את המדענים קרל סגאן ופיליפ מוריסון שהפנו את תשומת לבו לשאלות של סביבה ואקולוגיה. אפרת פתח בתחקיר שהחדיר בו מודעות לשואה האקולוגית שהאנושות מביאה על עצמה. בעקבות זאת, בשנת 1982 שלח מכתב למוזיאונים ולאוצרים בכל העולם, בזו הלשון: "אני מבקש להציב את יום מותי המשוער, 2030, כנקודת מוצא לתיארוך עבודותיי".  זה פשר מספור השנים בשמות עבודותיו מאז ועד היום. אפרת מנסה לנוע בזמן ולשגר אלינו מסרים מן העתיד, בתקווה שאולי ידיעת העתיד להתרחש תגרום לנו לעצור לרגע, ואולי לוותר על משהו היום, כדי לשפר את מה שצפוי לנו מחר.