אסנת בן דב | צילום

"דרך החלון"

בניין המינהלה על-שם סטון, קומת הכניסה

אסנת בן דב מצלמת ומגישה לנו את הציורים שצייר הטבע. לא מדובר בתיעוד של מצבים ועצמים קיימים ויציבים, אלא בלכידה רגישה של רגעים קסומים, שלא יחזרו. תצלומיה של בן דב מהדהדים את רוח הזמן של הציור הקלאסי, הפיגורטיבי, המבוסס על התבוננות, הקרוי טבע דומם (שבהולנד מכונה "חיים דוממים", ובצרפת "טבע מת").

במובן מסוים, בן דב היא ציידת של סיטואציות שמתחוללות במערכת היחסים המורכבת בין אור לחומר ולזמן. היא עוצרת את המבט, ואת עדשת המצלמה, בגבולות החיצוניים של הגוף, של המבנים, הפירות או הגופים והחפצים המצולמים. אבל אם נתעכב מעט ונבחן את פרטי התצלום המוצג לנו, אפשר שנגיע לתובנות ולתחושות שנובעות מתהליכים שמתחוללים מתחת לפני השטח, מתחת לאפידרמיס של הפירות, מעבר לגבולות החומר של החפץ המצולם. במשפט אחד אפשר לומר שאסנת בן דב מצלמת את הפירות והחפצים מבחוץ, וחושפת את מהותם הפנימית.

בראיון לפרנסס ברנט, Frances Barent, בכתב העת הדיגיטלי מומנט, Moment, אחרי שתערוכתה בגלריה בארי נשרפה על ידי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, אומרת בן דב: "בעבודותי אני נעה על התפר העדין בין נשגב לשגרתי, ובין קודש לחול. אני מוצאת יופי רב בדברים הפשוטים של היום-יום. בעינַי הם מקור של חיים ותשוקה".

בן דב מצלמת באור טבעי, שחודר (כמעט אפשר לומר מסתנן) אל תוך הסטודיו שלה, או לביתה, דרך החלון, ובדרך כלל זהו החלון הצפוני, שהאור שחודר דרכו חלש יחסית, ורך. "אור החלון הצפוני בוקע מתוך האפלה", היא אומרת, "הוא נח על גבי האובייקטים, מבליט את המרקמים, וחושף את הצבעים. הוא מעיר את המציאות ומפיח בה חיים".

לעצמים ולגופים המצולמים בדרך זו, יש צד מואר, וצד מואר פחות, בדומה ליחסי ההסתרה, הגילוי, האור והצל בין הירח וכדור הארץ, ביחס לשמש. למעשה, הם מתפקדים כמעין מחזירי אור ששופכים אור חדש זה אל זה (וזה על זה), ובכך הם משפיעים על הצבע ועל האור של "שותפיהם לסיטואציה המצולמת".

אסנת בן דב נולדה בירושלים בשנת 1968. משפחתה עלתה מעיראק לישראל בשנת 1948. סבה עסק בכריכת ספרי קודש, וחומרי העבודה שלו "מבקרים" מעת לעת בתצלומיה, ומותירים אחריהם שובל עדין של געגוע וזיכרון.