גמילה מחיתולים

מאת: אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית

אחת המשימות ההתפתחותיות שילדים צריכים לרכוש במהלך השנה השלישית לחייהם היא רכישת הרגלי ניקיון וגמילה מטיטולים. למרות שזוהי משימה שכולם משיגים, בשלב כלשהו, הדרך להישג זה אינה תמיד קלה, פשוטה או קצרה. כמו בהיבטים רבים של גידול ילדים, גם כאן שולטות אופנות מתחלפות וההיבט הרגשי והלחץ החברתי משחקים תפקיד מרכזי. כדי להגיע לשליטה מוצלחת צריכים להתקיים שלושה תנאים: שליטה פיזית ויכולת התאפקות, מוטיבציה פנימית של הילד לשלוט בעשיית הצרכים, ונכונות ללמידה חדשה של הרגל. במאמר זה ננסה להבהיר כיצד כדאי לגמול ילדים, ומהם הדברים שרצוי להימנע מהם בתהליך הגמילה.

רצינו לספר לכם שני סיפורים דמיוניים לחלוטין, על ילדים שלא היו ולא נבראו, והריהם המומצאים. בכל אחד מהם מוצג מצב קיצוני במקצת, כמעט לא מציאותי, כדי להביא על דרך הניגוד את דרכי ההתנהלות המומלצות ולא מומלצות להתמודד עם רכישת הרגלי ניקיון. ברור שהמציאות מורכבת יותר, ולרוב אינה דומה כלל לאף אחד משני הסיפורים שלנו.

הסיפור המוצלח של יואב כהן

כשהיה יואב כהן בן שנתיים לערך הבחינה אימו בתופעה מעניינת: כחצי שעה לאחר ארוחת הצהרים או הערב היה יואב מפסיק את משחקיו, ניגש לפינה פרטית, ושוהה שם למספר דקות. לאחר מכן היה חוזר לשחק, אך ריח מוכר וברור היה עולה מטיטוליו. בשיחה עם אבא כהן החליטו ההורים לקנות סיר, ומאז שהה הסיר בחדר המשחקים, לצד הצעצועים האחרים. יואב הפגין התעניינות מסוימת בסיר, ואימו הראתה לו שאפשר לשבת עליו כשבגדיו עליו. אמא כהן הסבירה ליואב כי הסיר משמש לעשיית פיפי וקקי, וכשיהיה גדול יותר וירצה, יוכל להשתמש בסיר לצורך כך.

באותה תקופה יואב ביקש מספר פעמים להיכנס לחדר השירותים כאשר אביו או אימו ניגשו לשם. ההורים הסבירו ליואב מה עושים בשירותים, הראו לו איך יושבים על האסלה, וכיצד מורידים את המים בשירותים. כשהציעו ליואב להוריד בעצמו את המים הוא נרתע, ולכן ההורים איפשרו לו לא לעשות זאת, אלא רק לצפות ממרחק בטוח. כששאלו את יואב אם היה רוצה לעשות פיפי או קקי בסיר או בשירותים יואב התנגד, והוריו נמנעו מלשאול זאת שוב למשך תקופה של כשבועיים - שלושה.

לאחר כחודשיים נעשה מזג האוויר חם יותר, ואמא הציעה ליואב להישאר בבית בלי טיטול בכלל. יואב שמח לפתרון. הוא למד להוריד בעצמו את הטיטול, ונהנה לשחק כשהוא חופשי מהטיטול. כשהיה צריך פיפי היה לעיתים אומר לאימו, אך לעיתים שכח, ואז נוצרה לה שלולית קטנה. אימו הסבירה שזה הפיפי, שפעם היה נשאר בטיטול, וניקתה עם יואב את השלולית, בלי להביע אכזבה או כעס. זה לא היה קל בכלל, ולפעמים אמא הרגישה ספקות, או התקשתה לשלוט בכעס וביאוש, אך היא ידעה שיואב לא מתכוון להקשות עליה, הוא פשוט עדיין לא מבין עד הסוף ובשל רגשית. ובכלל, רומא לא נבנתה ביום אחד, וכל למידה חדשה מצריכה זמן. את הצרכים נהג לעשות יואב בשעת הערב, כשהלבישו לו טיטול לקראת השינה. לפעמים גם במשך היום היה צריך לעשות קקי, ואז כמובן היה צריך לנקות, להסביר שאת הקקי עושים בסיר, ולשמור על מצב רוח טוב וסבלנות רבה.

עבר לו עוד חודש וחצי, ובאחד הימים אמר יואב "אמא, פיפי" וניגש אל הסיר. הוא ישב על הסיר ועשה שם פיפי. אמא שמחה מאד, כמובן, ויחד עם יואב ניגשו לשירותים, שפכו את הפיפי והורידו את המים. הפעם יואב לא חשש מרעש המים הזורמים, ואמא הבטיחה לו שיוכל להוריד את המים בעצמו בפעם הבאה. והפעם הבאה הגיעה מוקדם מהצפוי. עוד באותו ערב ניגש יואב לסיר ועשה בו גם את צרכיו. אמא הראתה ליואב איך מנגבים את הטוסיק, ויחד ניגשו שוב לשירותים. יואב הגאה הוריד בעצמו את המים וגם נפרד מהקקי.
כעת קנו אבא ואמא ליואב תחתונים יפים "כמו של גדולים", וגם ספר חמוד שעסק בנושא הגמילה, ויואב שמח לקרוא בו. כשישב על הסיר ישב אחד משני ההורים לצידו, והקריא לו סיפור אהוב, או שיחד שרו שירים. אחרי הישיבה עודדו את יואב להרים בעצמו את התחתונים והמכנסיים. אחרי שעשה את צרכיו הוא עזר לנקות, למרות שעדיין היה צריך לנקות אחריו שוב. ההורים גם החלו לתת ליואב כמות רבה יותר של שתיה, כדי שיהיו לו יותר הזדמנויות לשבת על הסיר ולהתפנות, לתרגל את המיומנות החדשה. הישיבה על הסיר הפכה לחלק מסדר היום של יואב – מיד עם הקימה בבוקר ידע שהגיע השעה לשבת על הסיר, וגם אחר הצהרים התרגל יואב לסדר יום שכלל את הישיבה על הסיר – אחרי הארוחה היתה אמא מכוונת טיימר שיזמזם לאחר 15 דקות, להזכיר ליואב לגשת בעצמו אל הסיר, וכשנשמע הזמזום יואב ניגש והתיישב. עדיין היו פספוסים פה ושם, במיוחד אם יואב היה שקוע במשחק מעניין, אבל לאט לאט פחתו המקרים האלו.

גם בגן היה ליואב סיר דומה, והמטפלות והגננת ידעו כיצד נהוג לפעול במשפחת כהן, ופעלו באותה דרך – בלי כעס או אכזבה כאשר היו פספוסים, ועם הרבה מילות עידוד ותמיכה, בתקווה שבפעם הבאה יצליח יותר. כשהצליח לעשות בסיר ביקשה אמא כהן שלא יעשו עניין גדול, רק ישבחו ויבטיחו לספר לאמא בסוף היום, וכך היה. מובן שהיה צורך במלאי של תחתונים ומכנסיים יבשים גם בגן, אבל בקיץ קל יותר לכבס את כל הבגדים האלו. תוך חודש מהרגע בו ניגש יואב לראשונה מיוזמתו לסיר הוא היה יבש במשך כל היום, ואפילו במשך שנת הצהרים. בלילה עדיין לבש יואב טיטול לפני השינה, אך חצי שנה לאחר הגמילה ביום, כשהגיע יואב לגיל ארבע, וכשראו ההורים כי הטיטול יבש במרבית הבקרים, נפרדה משפחת כהן מהטיטולים כליל.

לא הכל פשוט עבור רווית לוי

אצל רווית לוי החליטה אמא ביום בהיר אחד כי הגיעה השעה להתחיל בגמילה. אמנם רווית עדיין לא אמרה כי היא צריכה פיפי או קקי, ולא הסכימה תמיד למלא את ההוראות שאמא נתנה לה, אבל הסבתות כבר לחצו והתפלאו, "איך זה שרווית, ילדה כל כך נבונה, כבר בת שנתיים וחצי ועדיין לא נגמלה?". אמא אמרה לרווית שיותר היא לא צריכה טיטולים, ושבכל פעם שהיא תצטרך פושפוש או קקוש היא תגיד לאמא או לגננת, ואז הם ייקחו אותה לשירותים. רווית לא תמיד דיברה ברור כל כך, אבל אמא לוי היתה בטוחה שתצליח להבין את ביתה. גם בגן לא תמיד הבינו את רוית, ואפילו אם כן, לא ידעו מה זאת אומרת "פושפוש", מה שקצת הביך את רוית שלנו.

בהתחלה אמא פשוט הלבישה לרווית תחתונים במקום טיטול, והראתה לה את הסיר. אבל כשעבר חצי יום ורווית התעלמה לגמרי מהתחתונים והמשיכה להרטיב בכל עת, ניסתה אמא שיטה אחרת. "אם תעשי בסיר אתן לך במבה", הבטיחה. רווית התחילה מיד לדרוש בצעקות במבה, ואמא נכנעה. אבל הפיפי עדיין זרם כמים.

אמא ניסתה לא לתת לרווית לשתות, כדי שיהיו שלוליות מעטות יותר. אבל מה שקרה היה שרווית פשוט עשתה פיפי בכמויות קטנות מספר רב של פעמים. אמא לוי כבר היתה עייפה וכעוסה מאד, וגם כל התחתונים כבר היו רטובים. "תראי מה אבא יעשה כשיחזור הביתה, ילדה רעה!" צעקה ביאוש. רווית התחילה לבכות, וביקשה לשבת על הסיר. אמא שמחה והושיבה את רווית, אך מיד צילצל הטלפון ואמא הלכה לענות. כשרווית נשארה לבדה היא קמה והלכה גם היא לשחק.

אמא לוי ניסתה שיטה אחרת – "רק תינוקות קטנים צריכים לעשות פיפי בטיטול, מה, את תינוקת?" "כן!" ענתה רווית בשמחה, וביקשה מיד גם את המוצץ. לאחר יומיים קשים אמא החליטה שצריך להחזיר לרווית את הטיטול. אבל כעת אבא לוי התערב בכעס ואמר שהוא לא מסכים, ומיד הוריד לרווית את הטיטול. אמא שאלה שוב ושוב כל היום "רוית, את צריכה?" אבל תמיד בדיוק ברגע הזה רוית הרגישה שהיא עוד יכולה להתאפק קצת, ולכן ענתה "לא". ואחר כך, שכחה שצריך להתאפק, ושוב הפיפי ברח. רווית רצתה לעשות את צרכיה, אבל התביישה לעשות אותם בתחתונים, ולא רצתה להשאיר את הקקי בסיר. אחרי הכל, הקקי הזה שלה, הוא יוצא ממנה, ואולי, אם תשאיר אותו ככה בסיר אמא ואבא יזרקו אותו? אולי זה יכאב לה אם יזרקו את הקקי? ואולי המים המרעישים בשירותים יצאו משם וישטפו גם אותה, את רווית. לכן היא התאפקה, והתאפקה והתאפקה.

אחרי שלושה ימים של עצירות הבטן כאבה מאד, וגם הקקי היה כואב. רווית בכתה, ואמא בכתה יחד איתה. לבסוף אמא הציעה שתחזיר את הטיטול, העיקר שרווית תעשה כבר קקי. אבל זה היה בכל זאת כואב מאד, ולימד את רווית שקקי זה עניין לא נעים, וכדאי להימנע ממנו ככל האפשר.

בגן לא ידעו בהתחלה שהוחלט לגמול את רווית, ולכן ניסו להחליף לה בשעה הרגילה, אך נתקלו בסירוב ובצעקות. המטפלת ניסתה לשכנע את רווית שכדאי להחליף, כי יש לה קקי וזה "מסריח, פויה, קקי איכס". אבל רווית רק בכתה יותר, ולא נרגעה גם אחרי שהחליפו לה. לפעמים ביקשה רווית לעשות פושפוש, אבל אז לא תמיד הבינו אותה בגן. אחר כך החליטו המטפלות לא להזכיר לרוית, ולהחליף לה רק אם תבקש. אבל אחרי שלושה ימים בהם שרר סביב הילדה ריח לא נעים והילדים סירבו לשחק איתה החליטו בכל זאת לעשות מעשה. אחת המטפלות היתה מחזיקה את רווית בכוח על האסלה, כדי שתעשה פיפי או קקי. רווית סירבה, וברגע שהורידו אותה מהאסלה כמובן עשתה הכל על הרצפה. המטפלות והגננת כעסו מאד, ורווית התביישה, אך גם לא ידעה להסביר שהיא מאד פוחדת מהאסלה, מחדר השירותים הקטנטן, מקול המים היורדים, והכאבים שהתלוו כעת לכל פעולת מעיים שלה.

אבא ואמא לוי, שדאגו בגלל העצירויות של רווית ניסו לתת לה יותר מזון שמזרז את פעולת המעיים. אבל אז נוצרה בעיה חדשה – רווית סבלה משילשולים, ומובן שלא הצליחה להגיע בזמן לשירותים. עכשיו כבר היה קשה ולא נעים לנקות אחריה, ומצבי הרוח בבית לוי התחלפו בין רחמים וכאב ובין כעס ויאוש. לבסוף, לאחר שנה קשה וכואבת לכל המשפחה רווית למדה לעשות את צרכיה בשירותים, אך פיתחה עקשנות רבה ומרדנות. היא התעקשה שדברים רבים בבית יתנהלו כפי שהיא רוצה ומכתיבה, ומאבקי הכוח ליוו את חיי היום יום בבית לוי. לפעמים אמא ואבא חשבו בינם לבין עצמם שאולי רווית עדיין לא היתה מוכנה לגמילה, אבל מה ניתן היה לעשות אחרת?

(אמנם הסיפור על רוית מצטייר בצבעים קצת קודרים מאיימים, אך זה תסריט שנועד להביא בדרך הניגוד את המצבים הקיצוניים ביותר, שאינם בהכרח שכיחים. רצוי לא להיבהל ולחשוש שאם לא תעקבו אחר ההוראות מיד ייגרם לילדכם נזק בלתי הפיך וקשה).

אז איך יודעים כשמוכנים לגמילה?

במצב האידיאלי הילד יבוא מיוזמתו ויבקש להוריד את הטיטול ולהתחיל לעשות צרכים בשירותים. לרוב זה יקרה כאשר יש במשפחה מודלים לחיקוי שהילד רוצה להיות כמותם גם בעניין זה. במקרים אחרים, אפשר להתחיל את החינוך לניקיון כאשר הילד מסוגל לעשות מספר דברים בו זמנית: להתאפק למשך כשעתיים, להוריד בעצמו מכנסיים או תחתונים, לסמן במילה או בדרך אחרת כי הוא רוצה כעת להתפנות, או מוכן לשתף פעולה ולציית להוראותיכם. אם אתם מרגישים שהניסיון נתקל בסרבנות רבה מידי, אולי כדאי להניח לעניין לזמן מה.

מועד לחינוך לניקיון הוא עניין שמשתנה מאד. בעבר היה נהוג לעשות זאת עוד בטרם הגיע הילד לגיל שנתיים. היום התהליך מתאחר מאד, אולי גם משום שקל מאד להשתמש בחיתולים חד פעמיים, והנורמה בגידול ילדים היא לתת לילד להכתיב את הקצב ואת התהליכים. לרוב ילדים נגמלים בטווח שבין גיל שנתיים ושלוש, אך אין זה נדיר לראות גם בני שלוש ומעלה שאינם גמולים עדיין. הגמילה בלילה מתאחרת אפילו יותר, ואצל אחוז ניכר מהילדים מושגת לא לפני גיל חמש באופן מוחלט.

הורים רבים חשים מחויבות לגמול את הילד כדי להשביע את רצון הסבים/הגננת/השכנה שמשוויצה בילד שלה המחונך להפליא. כמו בכל עניין שנוגע לגידול ילדים, דעו שיש שונות רבה בין ילדים, ונסו להכיר את הילד הפרטי שלכם, להיות קשובים לסימנים שלו, ולהתאים את המועד לזמן הנכון עבורו, ועבורו בלבד.

עצות מעשיות

  • ראשית חשוב שמעבר לשליטה הפיזית יוכל הילד לתת סימן או להתייחס במילים לצורך להתפנות. חשוב להשתמש במילים מוכרות ולא בכינויים פרטיים, שמשדרים לילד את הרושם שמדובר במשהו שכדאי להתבייש בו.
  • שיתוף הפעולה של הילד בתהליך הוא חיוני. לכן כדאי להתחיל כשהילד מביע נכונות להיגמל, או לשדר לילד מסר שאתם מצפים ממנו שיוכל לעשות זאת בקרוב, ואז להניח לעניין עד שיגיע האות ממנו שהוא מוכן. בשום אופן לא להיכנס למאבקי כוח או הכריח.
  • כדאי להיצמד לריתמוס הקבוע של הגוף, ולהושיב על הסיר או בשירותים בזמן בו סביר שתהיה פעולת מעיים או שתן. רצוי שההליכה לשירותים תהיה חלק מסדר היום והרוטינה של הילד. עדיף לא לשאול את הילד האם הוא צריך עכשיו, או מה דעתו לגשת ולשבת על הסיר, אלא להוביל בעצמכם בלא שאלות אם אתם רואים שחלף זמן ארוך מאז שניגש ביוזמתו אל הסיר או השירותים.
  • הורים רבים מתלבטים בשאלה האם עדיף השימוש בסיר או בישבנון על האסלה. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות משלו, ולמען האמת, אין חשיבות רבה לאיזו משתי הדרכים תחליטו לנקוט. נסו גם כאן להיות קשובים לילד שלכם, ולראות מה הוא מעדיף, ואיך הוא מרגיש נוח יותר להתפנות. העיקר הוא שגם בבית וגם בגן תפעלו באותה דרך פעולה.
  • חשוב לשמור על גישה עניינית ונטולת רגשות ככל הניתן, לא לגנות ולהעניש אם לא מצליחים, וגם לא לחגוג בצורה מופרזת הצלחות. כדאי לשבח את עצם הניסיון לשבת על הסיר או האסלה, ואת המאמץ שהילד משקיע. זכרו שסביר להניח שיהיו נסיגות בתהליך. לפעמים יש נפילות גם אחרי שנדמה שהשליטה הושגה בצורה מירבית. אם יש בנסיבות החיים משהו מסביר את הנסיגה, כדאי להתייחס למצוקה החיצונית ולנסות לטפל בהם. גם אם לא, היו סבלניים, אל תתאכזבו, ודעו שזהו תסריט נפוץ.
  • כדאי לגבש דרך פעולה אחידה בבית בין המטפלים העיקריים וגם בשיתוף המסגרת החינוכית שבה שוהה הילד שעות רבות. עם זאת, חשוב לשמור על ראש פתוח להיות גמישים במידה סבירה.
  • תנו לילד להיות אחראי על כמה שיותר חלקים בעשיית הצרכים – להוריד ולהרים את המכנסיים והתחתונים, להוריד את המים באסלה, לרוקן את הסיר לאסלה, וכו`. העבירו לו את המסר שזו האחריות שלו.
  • לוו את הילד בתהליך – שבו לידו כשהוא על הסיר וספרו סיפור, קיראו איתו סיפורים בנושא, דברו על הרגשות שלו, עודדו ואימרו לו שאתם בטוחים שיצליח. תנו שתיה רבה ככל הניתן, כדי שיוכל לתרגל את המיומנות החדשה ולרכוש שליטה רבה.
  • הציעו לילד בחירה מסוימת בדברים אחרים: "אתה רוצה את התחתונים הצהובים עם האוטו או הלבנים עם הדובי?". תנו לו לשחק במים, בוץ, בצק ופלסטלינה, להתלכלך בצבעי ידים או צבעי גואש, ולעבד את החוויה של ניקיון ולכלוך גם בהקשר הרחב שלה.
  • אם אתם מרגישים בנוח, היו מודל לילד, שיוכל לחקות אתכם. הסבירו והבהירו את הציפיות שלכם בדרך ישרה, בהירה ועניינית. אימרו לו שהוא גדל וכמו כל הגדולים הוא יפסיק להשתמש בטיטולים ויעשה את צרכיו בשירותים. הראו לו את היתרונות והרווחים שבגדילה ובנטילת אחריות של בוגרים.