במחשבת ישראל

בתורה יש מספר מצוות שברור כי עניינן למנוע צער מבעלי חיים ולחנך את האדם לחמלה, גם לבעלי חיים (הפרשנות וההנמקה בד"כ עפ"י "ספר החינוך")

ואכן בתלמוד ובמדרשים יש סיפורים המדגישים את הדרישה לחמלה על בעלי החיים. נביא להלן דוגמא קיצונית של דרישה מסוג זה כמסופר על רבי יהודה הנשיא.

בתלמוד

"יסורי רבי באו על ידי מעשה והלכו על ידי מעשה. עגל שהוליכוהו לשחיטה, הלך ותלה ראשו בכנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי לעגל, לך כי לכך (לשחיטה) נוצרת. אמרו משמיים: הואיל ואינו מרחם על הבריות, שיבואו עליו יסורים. יום אחד שפחתו של רבי היתה מטאטאה את הבית. היו שם גורי חולדה שהיתה מטאטתם. אמר לה רבי, הניחי אותם, שכן כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה 9). אמרו משמיים: "הואיל ומרחם, נרחם עליו" בבא מציעא, פ"ה ע"א לפי תרגום שטינזלץ

הפסוק (הנאמר כל יום בתפלת שחרית וערבית בקריאת שמע) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים י"א 15) משמש כסמך (בברכות מ' ע"א) להלכה המחייבת את האדם תחילה להאכיל את בעלי החיים ורק לאחר מכן לסעוד בעצמו. עם זאת, ההלכה הפסוקה מתירה כל שימוש בבעלי חיים לכל צורכי האדם, ובודאי לצרכי רפואה (בעזרת תקליטור פרויקט שו"ת של אוניברסיטת בר- אילן):

דוגמאות לפסיקה בענייני צער בעלי חיים וניסויים בבעלי חיים בדורנו