מציון ייצא מדע

מכון ויצמן למדע התכבד להעניק השנה תואר דוקטור לשם כבוד לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. הטקס החגיגי, שבמהלכו הוענק התואר לשמונה אישים שהשפיעו על החברה, התקיים ביום שלישי, 12 בנובמבר, במהלך אירועי מועצת המנהלים הבינלאומית ה-71 של מכון ויצמן. חלק מהדברים שנשא כבוד הנשיא ריבלין במהלך הטקס מובאים כאן.

ב-3 באפריל 1934, נערך טקס חגיגי בו נחנך "המכון למחקר על שם זיו". לכבוד החגיגה, כך דווח בעיתון, התנוססו על הבניין הדגל הבריטי והדגל העברי. שוו בנפשכם, 14 שנים לפני הקמת מדינת ישראל, תחת המנדט הבריטי, מצליחים מנהיגי היישוב היהודי - שעמד בעת ההיא על כ-300,000 גברים, נשים וטף - להקים מכון לחקר המדע, אח שלישי במספר לטכניון שיושב בחיפה ולאוניברסיטה העברית בירושלים.

בין הנוכחים בטקס היה הפרופסור ריכרד מרטין וילשטטר. ב-1915 זכה הכימאי היהודי-גרמני בפרס נובל לכימיה. ב-1924 פרש מעבודתו באקדמיה במינכן בגלל גילויי אנטישמיות מצד חבריו לסגל. ב-1938 הוא נמלט מאימת הנאצים לשווייץ בה מצא את מותו בשנת 1942. אבל לרגע אחד, בין פרישתו בגלל גילויי אנטישמיות לבין בריחתו לשוויץ מאימת הנאצים בתקופת החשיכה הגדולה של אירופה, הוא עמד והגדיר במילים מדויקות את משימתו של המכון החדש, ואני מצטט: "רואה אני בחזוני על גבי שער המכון, לא בברונזה ולא בכתב, ובכל זאת בבירור, שלוש כתובות אלה: עבודה לפיתוח המדע! עבודה לשגשוג ארץ ישראל! עבודה לטובת האנושות!". כך כתב.

ד"ר חיים ויצמן, המדען, המדינאי והנשיא, דחף להקמתו של מכון זיו משום שהאמין שמציון תצא תורה –

במדע, במחקר, בהמצאה, ביצירתיות, בחדשנות וביזמות. שמונים וחמש שנים אחר כך, אפשר לומר בביטחון כי מכון ויצמן הגשים לא רק את חזונו של ויצמן, אלא גם את חזונו של פרופ' וילשטטר. ולא רק מכון ויצמן.

שמה של אומת הסטארט אפ הקטנה שלנו נישא בחלקים רבים של העולם; האקדמיה שלנו נחשבת למגדלור של ידע, תיאורטי ומעשי; החשיבה היזמית שלנו, ההמצאות המדעיות שלנו, הטכנולוגיה שמתפתחת כאן – כל אלה הפכו למוקד עליה לרגל.

אני פוגש מנהיגים רבים מכל העולם, שמבקשים ללמוד מאתנו ולקיים אתנו שיתופי פעולה לפיתוח המדע ולטובת האנושות כולה. וזהו חלק משמעותי בשגשוגה של ישראל, של ארץ ישראל ושל מדינת ישראל.

מכובדי, המדע – כך מלמדים אותנו בבית הספר – הוא דבר די מדויק. ליניארי. ברור. מובן. מובהק. סדר פעולות. סיבה ותוצאה. אבל מי שזוכה להיכנס אל תוך עולם המדע בלימודיו הגבוהים – בין אם זה בביולוגיה או כימיה, פיסיקה או מתמטיקה, ביוכימיה או אפילו מדעי המחשב – יודע שמדע איננו רק תהליכים ליניאריים. שהתגליות המורכבות ביותר המפתיעות ביותר, המדהימות ביותר, נוצרות משבירת הקונספציה, מפריצת התהליך המחשבתי שאנחנו חושבים עליו כמו על הליכה מדודה, צעד אחרי צעד.

מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל הקימו מוסדות חינוך לילדי היישוב הרבה לפני שהייתה כאן מדינה. הם עשו זאת באותה תשומת לב ודאגה כמו שדאגו לפרנסתם של אנשי היישוב ושל חלוצי העליות; הם השקיעו בבנייתה של תשתית להשכלה הגבוהה, לתרבות ולמחקר, באותה המידה שדאגו להקמת יישובים, לפיתוח משק חלב, לגידולים חקלאיים. הם הבינו שהצרכים הבסיסיים תלויים גם בהגשמת הצרכים הרוחניים. הם הבינו שעם לא נבנה בקו ליניארי אחד, אלא במקביל. דווקא כאן, מעל בימתו של מה שנקרא שנים רבות – ובצדק – ה-MIT של המזרח התיכון, אני מזכיר לכולנו שעתידה הכלכלי וחוסנה החברתי והביטחוני של מדינת ישראל טמון ביכולתה לממש את הפוטנציאל המדעי-טכנולוגי שלה. שההשקעה בהשכלה הגבוהה, במדע ובמחקר הם רכיב חיוני בבניין הבית הלאומי בארץ ישראל, שבנייתו לא הסתיימה.

ולצדם – חייבת מדינת ישראל לקדם ולטפח את מדעי הרוח, שהם (ותעיד על כך פרופסור נוסבאום,

שכתבה על כך ספר) תשתית הכרחית ובלתי ניתנת להחלפה לכל תרבות באשר היא, לכל מדינה באשר היא, לחוסנה החברתי של כל חברה באשר היא.

אוצרות הרוח של העם היהודי (והרב שטיינזלץ ודאי יסביר זאת טוב ממני) היו הרוח שמתחת לכנפינו. בזכותם המשכנו לקיים שושלת דורות שלא נתנתקה. בלעדיהם לא היינו שורדים אלפי שנים כעם נטול בית. בלעדיהם לא היינו יכולים להקים מדינה ולהפוך אותה למדינה המשגשגת שהיא. אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח. בלי ספרות, תנ"ך והיסטוריה לא משנה כמה יחידות מתמטיקה ומדעים ילמדו בבתי הספר, זו לא תהיה החברה הראויה שחלמו אבות ואימהות הציונות להקים. זו לא תהיה החברה הראויה שאנחנו רוצים להוריש לילדינו.

אני מודה לכם על הכבוד שהענקתם לי, הן בקבלת התואר והן בקבלתו לצד גברים ונשים נפלאים כל כך.

היו ברוכים.