פרידה

לא פוחד מהיום הראשון בגן / אסתר אטלס

אני בכלל לא פוחד מהיום הראשון בגן.
זו אמא שלי שלא ישנה בלילה לפני מפני ש-  היא מכירה את הגננת ודואגת.
אני חושב שאמא קצת מקנאה ולא מבינה איך
אני מסכים להישאר גם עם אחרים ולא רק איתה.
היא מחזיקה לי היד חזק, חזקמחייכת אל הגננת ושואלת רועדת:

זה בסדר? זה בסדר?
אני יכולה ללכת?
"תכף אשוב אני מבטיחה אקנה לך שוקולד וסוכרייה רק אל תבכה!"

וכשאני שומע את זה אני קצת בוכה שיהיה!

"חמוד שלי" היא מלטפת
"תראה - כולם נשארים בלי אמא, אתה כבר גדול, אני יכולה ללכת?"

מצידי לכי - אני חושב בליבי ונצמד אליה.
רק שמשהו יישאר הרגל או היד, ואז הכי כיף
אמא מבטיחה לי חנויות ממתקים וחנויות צעצועים שרק אשאר ושלא אבכה יותר.

"עוד נשיקה" אני מבקש "ותקני לי גם אוטו מכבי-אש."
"אקנה ודאי, אז שלום!"

היא נפרדת שוב
יוצאת וחוזרת.

"הוא בוכה?" היא שואלת.
"הכל בסדר" מרגיעה הגננת.

מתי כבר אלך הביתה?
אני מחכה לכל הדברים שאמא הבטיחה.
אם שכחה משהו - לא נורא.
מחר - זה היום השני ומי אמר שהתרגלתי לגן?

גם מחר מותר לי לבכות?