הניח כמובן מאליו שגוף אינו יכול להימצא בתנועה אלא אם כן מישהו מניע אותו. לדוגמה: גוף כבד על פני כדור הארץ ישאף באופן טבעי כלפי מטה. כל תנועה אחרת היא תנועה לא טבעית הנגרמת על ידי דחיפתם של גופים אחרים. אם הגוף אינו נדחף הוא אינו יכול לנוע בתנועה אופקית מפני שאין מי שיניע אותו. גוף אינו יכול להניע את עצמו (בשיטת הברון פון מינכהאוזן). אריסטו מציג זאת כעובדה מובנת מאליה ובלתי ניתנת לערעור ומשתמש בה כהנחת יסוד לצורך טיעונים אחרים. כך הוא עושה כאשר הוא מבקש לשכנע שאין בנמצא ריק (vacuum). לצורך מטרה זו מגייס אריסטו סוללה של הנמקות. אחת מהן היא חוסר האפשרות של תנועה בריק. לו היה קיים ריק גופים לא היו יכולים לנוע בו, כי הנעתם מצריכה גוף מניע שצמוד להם. לכן ברור שאם אנו רואים קלעים נעים, הם אינם נעים בריק אלא יש תווך (אוויר) אשר מניע אותם. איננו צריכים לראות את האוויר בעין, די לנו בכך שאנו רואים את תוצאות פעולתו על החץ הממשיך לנוע גם אחרי עוזבו את הקשת. יתר על כן, אם היה הקליע נע בריק מה היה קובע את כיווּן תנועתו - הרי בריק כל הכיווּנים שקולים זה לזה? הדרך היחידה לא לשבור את הסימטריה של הריק היא להישאר במנוחה. ואפילו היה הקליע מסוגל לנוע בריק היכן יעצר - הרי אין בריק נקודה אחת עדיפה על האחרות? זה יחייב אותו לנוע לעד, אך רעיון כזה נראה לאריסטו אבסורד כה חמור עד שאינו רואה צורך לנמק מדוע איננו אפשרי.

כיצד מניע האוויר את הקליע? אריסטו מציג שתי דעות מקובלות. האחת - כאשר הקליע נע האוויר תופשׂ את מקומו הקודם. הדבר הכרחי, שאם לא כן ייווצר במקום ריק שהוא, כידוע, בלתי אפשרי. האוויר הזה הוא הדוחף והמניע את הקליע. מכניזם מופלא זה שבו תנועת הגוף היא הגורמת בעקיפין להמשך תנועתו כונה אנטיפריסטסיס). דעה שניה: בעת שיגור הקליע נדחף גם האוויר והוא מצידו ממשיך לדחוף את הקליע. שני המכניזמים המוצעים אינם פשוטים ומוקשים מכמה בחינות. קשה מאוד להסביר את מסלולם המדוייק של חלקי האוויר השונים לאורך התהליך. אך זה אינו מפריע לאריסטו. האוויר חייב לדחוף את הקליע כי אין מישהו אחר שיעשה זאת. אין צורך לדעת את התהליך המדוייק כדי להשתכנע בכך. זהו תהליך מורכב מאוד שכן האוויר הדוחף נע בעצמו (הוא חייב לשמור מגע עם הקליע כדי שימשיך לדוחפו). מכאן נובע שגם אלמנט אוויר זה נדחף על ידי... אלמנט אוויר אחר וכן הלאה (עד אינסוף?). אפילו התנועה הטבעית (נפילה חופשית למשל) לא תהיה אפשרית בגלל הסימטריה המלאה שאינה מגדירה שום כיווּן תנועה. כדברי אריסטו:

מהלך הטיעונים של אריסטו הפוך למהלך הניוטוני. אריסטו מניח כמובן מאליו שהתמדה אינה אפשרית ומסיק מכאן שגם הריק אינו אפשרי. ניוטון מניח את קיומו של המרחב הריק ומסקנתו היא שגופים ינועו בו תנועת התמדה. אריסטו שולל את קיומו של מרחב ריק שאינו תלוי בגופים שבתוכו. ניוטון מניח את קיומו של מרחב כזה כהנחת יסוד.

השקפתו של אריסטו היתה דומיננטית ואולם במהלך הזמן עלו גם רעיונות אחרים. נביא כמה דוגמאות.

שחי במאה השישית בוחן את האפשרות המעשית שהאוויר ידחף את הקליע ומוצא שאין דרך כזאת. לדעתו הגוף הנזרק מוּנע על ידי הזורק אפילו שלא במגע. מגע אינו הדרך היחידה להעברת דברים טבעיים וממשיים. האור עובר ללא מגע ומעניק לגופים צבע ושאר תופעות אופטיות (גם לדעתו של אריסטו).

השקפה זו מבשרת את התפתחות הרעיון שהגוף נושא עימו את הכוח המניע או איזושהי נטיה לתנועה גם לאחר שהכוח המניע הראשוני חדל לגעת בו, ואין צורך במגע נוסף של איזשהו גוף. הנטייה לתנועה כונתה במהלך הזמן בשם impetus. בין היתר עסקו בכך מלומדים מוסלמים.

שחי בסוף המאה העשירית ובתחילת המאה האחת-עשרה שולל את תפקידו של האוויר ככוח מניע ומדבר על תכונה עצמית של הגוף שתכונה "נטיה". הגוף המושלך רוכש את הנטיה הזו ממשליכו ,והיא נותרת עימו במהלך התנועה. איבן סינא בוחן היטב את ההצעות השונות למכניזם שבאמצעותו דוחף האוויר את החץ ומפריך אותן. מדבריו:

כאשר בודקים עניין זה לאשורו, מוצאים אנו שנכונה ביותר היא השקפת אלה החושבים כי הנע מקבל נטיה מן המניע.

הנטיה היא מה שחשים בו בחוש בשעה שמנסים לכפות מנוחה על תנועה טבעית או מאולצת - מורגש אז כוח התנגדות שאין ספק במציאותו בגוף...

שנולד ב1300 - הוא הדמות החשובה ביותר הקשורה במושג האימפטוס. הוא דוחה את הצורך בדחיפת האוויר כדי לאפשר את המשך תנועת הקליע, ומצביע על סדרת דוגמאות האמורות לשכנע שהתנועה אינה תלויה בדחיפה זו. הדוגמה הניצחת שבכולן היא זו של הסביבון הסימטרי המוסיף להסתובב לאחר שהמניע הראשוני עוזב אותו. במקרה זה המקום שנעזב על ידי חלק אחד של הסביבון נתפשׂ מיד על ידי חלק אחר של הסביבון ואינו מותיר שהות לאוויר להיכנס למקום המתפנה ולדחוף. כאן האוויר יכול לשמש רק גורם מעכב בדרך של חיכוך. בורידן מציג את האימפטוס לראשונה כגודל כמותי מתכונתי לכמות החומר ולמהירות (דומה למה שאנו מכנים היום תנע). גודל כמותי זה אחראי לתנועת הגוף והתנועה היתה נמשכת לנצח אם לא היו קיימים גורמים מעכבים. התנועה המואצת של הנפילה החופשית מוסברת על ידי בורידן כתנועה שבה גדל האימפטוס מפני שבכל רגע מיתוסף אימפטוס על זה שהיה כבר קיים. (זהו התהליך שבו מגדילה התקיפה את התנע). בורידן טען כי קיימת גם התמדה בתנועה מעגלית. מדבריו:

שפעל במחצית השניה של המאה ה16- הקדים במקצת את גלילאו. כמה מן הרעיונות והנימוקים היפים של גלילאו נמצאים כבר אצל בנדטי. כאן אנו מוצאים כבר את ההתמדה בכיווּן התנועה בצורה ברורה. בנדטי שולל את ההתמדה בתנועה המעגלית ומגביל אותה לתנועה בקו ישר. הוא מביא את הדוגמה המשכנעת של המקלעת שכה רבים (ובהם דקרט וניוטון) השתמשו בה אחריו. כדבריו:

איש המאה השבע-עשרה מתאר ניסוי להוכחת ההתמדה:

היה מי שניסח את חוק ההתמדה בניסוח דומה לזה שאנו מכירים אותו היום. ואלה דבריו:

וההוכחה הניסויית החד משמעית לדבר היא תנועת האבן היוצאת מן המקלעת. התנועה המעגלית אינה יכולה להיות תנועת התמדה מכיוון שאינה פשוטה דייה. זה בדיוק הפוך ממה שחשבו הקדמונים שראו בתנועה המעגלית את הפשוטה בתנועת. עבור דקרט אין זו התנועה הפשוטה ביותר מפני שהיא תנועה שבה המהירות משתנה.

מעניין לציין כי ניוטון המזכיר את גלילאו כאבי ההתמדה אינו מזכיר כלל את דקרט שממנו שאב את ניסוחיו (הראשונים לפחות). קשה להאמין שניוטון לא ראה את ה- Principia של דקרט. חוקרים המתחקים אחרי התפתחות רעיונותיו של ניוטון משוכנעים כי בתקופה מסויימת הושפע מאוד מניסוחיו של דקרט. ניוטון ודקרט היו בני-פלוגתא, אך ראוי גם לשים לב שההנמקות של גלילאו להתמדה תואמות יותר את רוח ה- Principia של ניוטון מאשר הנמקותיו התאולוגיות של דקרט.

מנסח את החוק הראשון באופן הבא:

האופי שבו ניוטון תופש את מושג ההתמדה מעניין במיוחד. כיצד הוא עומד ביחס להתפתחות הרעיונית מאריסטו ועד אליו? האם בעיני ניוטון זהו כוח חיצוני? כוח פנימי? נטיה? או שהוא מציע נקודת הסתכלות חדשה. נבחן מעט את הדברים.

את הכוחות החיצוניים הפועלים על הגוף (ואשר יופיעו במסגרת החוק השני ככוחות משני מהירות) מכנה ניוטון בשם "כוחות מוטבעים" (vis impressa). כוחות אלה זהים למה שאנו מכנים במהלך ההוראה בשם כוח. לאלה מוסיף ניוטון כוח נוסף (שאינו כוח במובן שלנו) ומכנה אותו "הכוח הטבוע" (vis insita). זה איננו כוח חיצוני. כוח זה אחראי לשימור התנועה (ושוב: אין זה כוח במובן ההוראה שלנו). איזה מין כוח הוא זה? ניוטון רואה אותו ככוח סביל (פסיבי). כזכור, ההתנגדות האריסטוטלית לתנועת התמדה היתה שבהעדר כוח חיצוני אין גוף יכול להניע את עצמו. ניוטון טוען כי הגוף אינו עושה שום דבר כדי להניע את עצמו. הדבר נובע מן הפסיביות שלו. הגוף "עצל" מכדי לשנות את מהירותו. אין כאן שום פעולה אקטיבית של הנעת גוף על ידי עצמו בנוסח הברון פון מינכהאוזן. מדובר כאן בעצלותו של הגוף לשנות את מצבו. תכונתו של הגוף היא העצלות. רק כוח חיצוני יוכל לשנות את מצבו. ואכן ניוטון אומר כי ראוי לכנות את "הכוח הטבוע" במה שהוא מכנה "שם רב משמעות" והוא "כוח העצלות" (vis inertia). המילה הלטינית שניוטון בחר היא אינרציה שמשמעותה המילולית היא עצלות, נירפות או אדישות. מי שאחראי לכך שגוף ממשיך לנוע מבלי להקטין את מהירותו (אפילו היא עצומה) היא תכונת העצלות הפסיבית הזאת המכוּנה גם "כוח טבוע". ניוטון הקדים את מהטמה גנדי בגילוי עוצמתה הגדולה של הפסיביות. השם שניוטון בחר הוא אכן רב משמעות ומעיד שלניוטון היה בכל זאת חוש הומור. מטבע הלשון "כוח העצלות" הוא צרוף של תרתי דסתרי, והוא מעיד על התרגיל האינטלקטואלי של ניוטון, שהצליח ליצור מושג שהוא גם כוח במובן זה שהוא אחראי להמשך התנועה, וגם איננו כוח אקטיבי במובן זה שאינו עושה דבר.