עת לבנות

כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, נכנסת שירין נאטור חאפי, מנהלת בית הספר אורט להנדסה ולמדעים לוד לסבב היכרות עם תלמידי כיתות ז' בכיתותיהם החדשות. התלמידים ישובים במעגל, מחייכים בציפייה ובהתרגשות. אחרי שהיא שואלת לשמותיהם והיכן למדו קודם, היא מבקשת לדעת מה החלום שלהם. חלקם רוצים להיות רופאים, אחרים מהנדסים, ויש מי שטרם החליטו. אחת הבנות עונה בשקט: "אין לי חלום". המנהלת מסתובבת אל היועצת ואומרת: "זאת המשימה שלנו".

התיכון השש-שנתי הערבי הראשון בלוד ממוקם בשכונת הרכבת, הידועה בפרופיל סוציו-אקונומי נמוך וברמת פשיעה גבוהה. עבור רבים מהתלמידים מדובר בחבל הצלה, אבל שירין, שהקימה אותו בשנת 2009 ועומדת בראשו מאז, לא מסתפקת בכך. היא רוצה שיגיעו רחוק. "ילד שגדל בדוחק, ההזדמנויות שלו מוגבלות, והתסכול שלו גדול. גם להיות חלק ממיעוט זה לא קל. אבל אם באים בטענות לאחרים לא מגיעים לשום מקום", היא אומרת. "אני מזכירה לתלמידים: אם תהיו בטוחים במי שאתם, תלמדו ותצטיינו – אתם תגיעו". ברוח זו, את המסדרון הראשי של המבנה מעטרות תמונותיהם של אנשי רוח ומדע בני התרבות הערבית, דמויות מופת להזדהות עמן.

שירין נמנית ברשימת מקבלי התואר דוקטור לשם כבוד של מכון ויצמן למדע לשנת 2020. התואר הוענק לה במהלך אירועי המועצה הבינלאומית, כהוקרה על עבודתה בבית הספר אורט, על האופן בו השפיעה על מאות סטודנטים לאורך השנים ועל תפקידה בתוכנית מדע מיוחדת המתקיימת בשיתוף פעולה עם מכון ויצמן.

שירין גדלה בלוד במשפחה מוסלמית משכילה, לאם מורה למוזיקה ואב עורך דין. "היתה לי ילדות אליטיסטית בבית שדחף להצטיינות. תמיד אמרו לי שהשכלה מקנה מעמד ופותחת דלת". היא למדה בתיכון יהודי, מה שעזר לה להכיר מקרוב את החברה היהודית, על מורכבותה. את התואר הראשון בספרות וערבית סיימה באוניברסיטת בר-אילן ולאחר מכן, החלה ללמד ברשת אורט. "יש קסם בהוראה. כשהייתי נכנסת לכיתה ומלמדת שיר שגרם לילדים לחשוב ופתח את הנפש שלהם, הרגשתי שאני יכולה לשנות עולמות".

היא התקדמה בתפקדי הוראה, שאפה להפוך למנהלת כשתגיע הזדמנות ונעה בהצלחה בין שתי התרבויות המרכיבות את מציאות חייה – הערבית והיהודית. ואז היא ניסתה לקנות בית, ונתקלה בקיר. "אני מחנכת ורכזת שכבה, בעלי עובד בבנק הפועלים, משכורות טובות, שולחים ילדים לצבא. ופתאום, לא מוכרים לנו בית. בלוד, העיר שבה אני גרה ומלמדת. אז הבנתי, שעם כל האשכנזיות שלי והמבטא היהודי והמראה המודרני, בסוף, אי אפשר למחוק זהות במבטא. זה הזכיר לי שאני לא יכולה להמשיך לעבוד בבית ספר יהודי ולצפות שמשהו יקרה בחברה הערבית. אני חלק מקהילה שיש לי כלים לעזור לה".

ההזדמנות הגיעה עד מהרה. ראש עיריית רמלה הפסיק לקבל תלמידים מלוד לתיכון הערבי בעירו. שירין התמודדה במכרז וזכתה. "זה היה מהלך קשה, שבו עזבתי מערכת שפרחתי בה במשך 14 שנה כדי להתחיל משהו חדש", היא נזכרת. "אבל היתה לי מוטיבציה אדירה, והרגשתי שאני לא הולכת לנהל בית ספר אלא לעשות מהפכה".

ההתנגדויות היו רבות. "ניהול בית ספר הוא משרת אמון", היא מסבירה, אבל במקום אמון היא עוררה חשד בהיותה אישה צעירה (בת 34 אז) בחברה מסורתית ודתית. "ספגתי יריקות, צעקות, קללות. איימו על חיי". אבל שירין היא מאלה שככל שמקשים עליהם, כך גוברת נחישותם להצליח. "זה גרם לי להתעקש על הדרך שלי. הייתי בטוחה שבסוף הם יבינו. גם הבנתי שיש משהו מאוד פטרוני מצד הרשויות להנחית אותי על הקהילה שאותה אני אמורה לשרת". אז היא התקשרה למשפחות וביקרה בבתים ולמעשה, הובילה קמפיין שלם בזכות בית הספר.

שירין אסירת תודה לעזרה שהיא מקבלת לאורך השנים. "הרבה אנשים עזרו לי להיבנות. שר החינוך דאז, גדעון סער, תמך לאורך הדרך. ירום אריאב, שרצה הגורל שהוא ייצא לשנת צינון בקרן לפיתוח לוד כשסיים את תפקיד מנכ"ל משרד האוצר. ירום הפגיש אותי עם היזם והמשקיע יוסי ורדי ועם הפוליטיקאי צבי האוזר, שעזרו לי לקבל בניין נטוש של הסוכנות היהודית, עד שהמבנה הקבוע יהיה מוכן. הקשר האישי והמקצועי עם עיריית לוד מהווים עוגן מאוד חשוב לי ולבית הספר עד היום, לצד התמיכה הבלתי מסויגת של רשת אורט וישראל ברמן ממיזם תובנות בחינוך. כשהיא משרטטת את המבנה הארגוני של בית הספר, היא מציירת בית, שבו ההנהלה נמצאת בתחתית. "אנחנו למטה כי אנחנו היסודות, ועלינו בנוי הבית הזה. לפני תחילת הלימודים הגיע לכאן אב לבקש עזרה למימון ספרי לימוד לבנותיו. השגתי לו בעזרת תרומות ספרים, בגדים ומחשב נייד. עכשיו הן יכולות ללמוד. אנשים שתורמים לחינוך לא מבינים תמיד לאן זה מגיע. האב הזה, הצלנו לו שתי בנות".

בית ספר כמרחב מוגן

אחד משיתופי הפעולה המרכזיים של בית הספר הוא עם פרופ' ערן בוכבינדר, חוקר במחלקה לפיסיקה כימית וביולוגית במכון ויצמן. ערן פגש את שירין בלוד לאחר שסיים הרצאה במסגרת ארגון "בשער". המחויבות של שניהם לחינוך כמנוע למוביליות חברתית וליצירת הזדמנויות הולידה שיתוף פעולה שנמשך מאז כבר עשר שנים.

"בתחילת הדרך, כששאלו אותי מה אני רוצה, במקום לבקש מזגנים ומחשבים ביקשתי חיזוק במדעים", נזכרת שירין. "ערן הגיע יום אחד לבית הספר, שמע אותי וחזר עם מתנדבים". מערך ההתנדבות שהקים פרופ' בוכבינדר מביאה לבית הספר מדענים, סטודנטים ופוסט-דוקטורנטים, המשמשים חונכים ומודלים לחיקוי עבור בני נוער, שמגיעים ליום לימודים נוסף ביום חופשי.

חינוך למדעים הוא פן אחד של התוכנית. פן נוסף הוא התמיכה והקשר עם התלמידים. "שירין פעם אמרה לי שלפני שמדברים על שיעורי בית, צריך לוודא שלכל ילד יש בית, במובן הפיזי והרגשי", אומר ערן, "המתנדבים שלנו, תורמים מזמנם וממרצם כדי לבנות בבית הזה,  כמדענים בעלי מעורבות חברתית".

בשנה שעברה, הגשימה שירין חלום כשהתחילה לשלוח ילדים ללמוד פיסיקה ברמת חמש יחידות למרכז שוורץ/רייסמן לחינוך מדעי בקמפוס רות ואוריאל ארנון שבמכון ויצמן.

התוכנית הפדגוגית שפיתחו ערן והמתנדבים מחייבת קבוצות לימוד קטנות של עד עשרה משתתפים, יציבות המתנדבים וקשר רציף עם מורי בית הספר. עקרונות אלה מאפשרים מתן מענה לצרכי התלמידים – לימודיים ורגשיים. "שירין אמרה לנו, שכשנכנסים לכיתה לא רואים מיד את השק שמכביד על הכתפיים של ילד, ורבים מהם נושאים שקים כבדים. לכן, ברור לנו שאי אפשר להפריד בין החלק הלימודי והקשר הבינאישי שנוצר בין החונכים לילדים. זה מתחבר לתפיסה ההוליסטית של שירין לגבי בית הספר, ליצור מרחב מוגן ומקום לצמוח בו. עצם זה שיש תלמידים שבעצמם מתנדבים ברחבי העיר, אומר שהם מבינים שיש בהם מספיק לא רק כדי להתקדם אלא גם כדי לתת לאחרים".

מה אתם מנסים להשיג בתוכנית?

"ליצור קשר אישי עם הילדים, לסייע להם לרכוש השכלה ולאפשר להם לחלום".