מילה מארץ תצמח

על שולחן אבן מול דלת ביתו, מחלץ מאיר שלו זרע מקליפתו בעדינות של מי שיודע לאמוד חיים שלמים בכף היד. באותן אצבעות, יגיה אחר כך את הטור שלו בעיתון ויקליד שורות לספר חדש. בחצר הבית הצנוע, בין עמל הרוח לעמל האדמה, מרעננים את החום המאובק של סוף יולי שיחי יסמין, עצי לימון ועמוד חצב פורח.

שלו, אחד הכותבים האהובים והמוערכים בישראל ואחד מנציגיה הבולטים בחו"ל, נבחר השנה לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם מכון ויצמן למדע. ספרי הפרוזה, העיון והילדים שלו תורגמו לשפות רבות, חלקם עובדו לתיאטרון. טור הדעה שלו בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות עוסק בהומור מושחז בנושאי אקטואליה ותרבות.

המילה, כך אומרת דמות המספר ברומן השני שלו עשו, היא כלי רכב המהיר מן הרוח, מן האור ומן האמת. בהיררכיה של הדברים, המילה נמצאת אצלו מעל לכל. מה, אם כן, מקומו של יוצר המלים? שלו עונה על כך בפשטות: "יש לנו תפקיד חשוב בתרבות: לספר סיפורים". זו יכולה היתה להיות השורה האחרונה, אבל כאן למעשה, מתחיל הכל.

רבים מצפים מסופרים להיות נושאי בשורה. מה דעתך על כך?

"כיוון שיש לנו יכולת ניסוח, קיבלנו גם תפקיד של מוכיח בשער וצופה לבית ישראל. לי יש טור בעיתון ידיעות אחרונות, שבו אני מתבטא באופן פוליטי, ואני מקפיד שלא לכתוב ספרים פוליטיים, להשתמש בספרות שלי כדי לקדם אג'נדה פוליטית או להשתמש בפוליטיקה כדי לקדם את הספרות שלי. יש שטוענים כלפי שזו שגיאה והתנשאות, אבל למה לא לבוא באותה דרישה לפרופסור לכימיה ממכון ויצמן? הרי ברור שהוא אדם חכם שיכול להבין את המציאות ולדון באופן לוגי בתופעות".

חוקרים מונעים מתשוקה להבין איך משהו עובד. מה המוטיבציה שלך לכתוב?

"אני כותב בעיקר כדי לחיות בשלום עם עצמי. כדי לדעת שאני עושה משהו שאני אוהב ומעריך ושיש לי סיכוי להיות טוב בו. התחלתי לכתוב בגיל מבוגר יחסית, ואת הרומן הראשון שלי פרסמתי בגיל ארבעים. לפני כן, הייתי איש טלוויזיה מצליח אבל הרגשתי אי-נחת עם מה שאני עושה. ההחלטה להחליף מקצוע בגיל ארבעים עם שני ילדים היתה די נועזת. שקלתי להיות מורה כמו שני הורי, אבל הייתי ישר עם עצמי כדי להבין שאני לא סבלן מספיק. אפשרות שנייה היתה להיות זואולוג, אבל כבר לא הייתי בגיל המתאים. כיוון שאני קורא המון, אוהב לשמוע סיפורים, אוהב את השפה ויודע לשים מלים זו לצד זו, החלטתי לנסות".

יש לך רגעי  השראה במהלך מלאכת הכתיבה?

"אני אוהב את השימוש במילה 'מלאכה' לגביכתיבה. בתנ"ך נאמר "חזית איש מהיר במלאכתו", לא בעבודתו. מלאכה מעידה על מקצועיות, על הרגל, על מנהגים, על כלים. אני לא נביא ששומע דברי אלוהים חיים, לא צינור. קורה שתוך כדי כתיבה במקרים נדירים ומשמחים מאוד יוצא רעיון שלא תכננתי, כאילו מעצמו. למשל, בספרי עשו תיארתי איך המספר ואחיו שהם תאומים הולכים לאופטיקאי ומגלים שהם צריכים אותו מרשם של עדשות למשקפיים. אבא שלהם, שהוא קמצן גדול וגם אין לו כסף, קונה להם זוג משקפיים אחד. העובדה שהם צריכים להתחלק במשקפיים מעצבת את חייהם. לא תכננתי את זה מראש, זה פשוט יצא לי מהאצבעות למקלדת, וכשזה קרה, הייתי צריך להתהלך בחדר ולהירגע. פתאום הבנתי איזה אוצר נפל בחלקי, כאילו הונחת מבחוץ אל הספר. אבל זה מאוד נדיר".

מעשה הכתיבה – בין אם מדובר במאמר מדעי או רומן – נע על הספקטרום שבין גילוי וכיסוי. הכותב יודע מה סוף הסיפור, אבל הוא מוביל את הקורא צעד-צעד את כל הדרך עד לקו הסיום. איך אתה עושה את זה בעבודתך?

"אני לא מתחיל לכתוב לפני שיש קווים כלליים של עלילה. תוך כדי כתיבה, אני יכול להוציא גיבור מהספר, להוסיף גיבור, לייצר תפנית בעלילה. אבל הקווים הכלליים של מי מתחתן עם מי, ומי נולד למי, ומי מת מתי ולמה – ידועים לי מההתחלה. רומן זו יצירה ברמה סימפונית של מורכבות, ורומנים מהסוג שאני כתבתי עד היום, שיש בהם המון גיבורים, לאורך הרבה שנים וכמה דורות, צריך לנהל בתשומת לב וביד חזקה.

"אם יש הפתעה בסיפור, אני נזהר שלא לפזר רמזים מפורשים מדי שיסגירו אותה. למשל, ברומן הראשון שלי רומן רוסי, רק בעמוד מאתיים ומשהו מסתבר שאחד הגיבורים הוא בעצם פרד. עד אותו רגע הוא מתואר כעובד חרוץ בעל אוזניים גדולות. כאשר זה מתגלה, זו הפתעה נחרצת. קוראים אומרים לי שדפדפו לאחור כדי לראות האם היו רמזים קודמים".

באילו טכניקות אתה משתמש כדי לעקוב אחר המורכבות הזו?

"עמוס עוז אמר לי פעם, שאסור לגלות לקוראים את מה שאני עומד לגלות עכשיו, כי הם צריכים לחשוב שיש משהו מסתורי בעבודה שלנו. אני טוען שגם אם אני מגלה את הפרטים הטכניים, עדיין יש בהם משהו מסתורי שגם אני לא מבין, והם מפתיעים גם אותי. 

"יש לי פנקס עבודה שבו דיאגרמות, תחקירים, רשימות של מפגשים ורעיונות. קרה פעם שהעורך אמר לי שלפי חישוב השנים, אחת הדמויות מתחתנת בגיל שבע. לכן, אני מכין גרף עם ציר אחד של שמות הגיבורים וציר שני של שנים, שבו אני כותב מה קורה לכל אחד, כדי שלא ייווצר מצב שמישהו נמצא בגרמניה באותן שנים שכתוב שהוא נפטר בתל אביב".

"בנוסף, כיוון שהספרים שלי אינם כרונולוגיים והם מסופרים בגוף ראשון, מה שאומר שהמספר יקפוץ מעניין לעניין כי הוא מספר כמו שאדם מספר באופן אסוציאטיבי, אני נעזר בפתקאות. למשל, כאן כתוב המורה ההרה למתמטיקה. מאחורי זה יש קובץ במחשב שבו מתואר מה היה למספר שלי עם המורה ההרה למתמטיקה; שיחה, בקשה שלה ממנו. ובפתקית הזו כתוב דורשת שיישאר. אני יודע במה מדובר. לכל ספר יש עשרות ולפעמים מאות פתקאות".

כיצד אתה אורג מהפתקאות הצהובות הללו ספר?

"כשאני מתחיל לכתוב, אני כותב תמונות נפרדות מחיי הגיבורים. כל תמונה היא קובץ. אמנם, הסיפור לא מסופר באופן כרונולוגי, והמספר שלי הוא לא אדם מאורגן במיוחד, אבל האופן שבו הוא משחרר את המידע צריך להיות הגיוני ומעניין. אז הרצפה מתמלאת בפתקאות, ובמשך שבועיים-שלושה אני מסתובב בחדר כשאני אוחז במקל ארוך וגמיש (תוצרת שבט הפוקוט האפריקאי) ומזיז את הפתקאות ממקום למקום, מה שעלול להיראות מאוד מגוחך מהצד. אחרי שאני מסדר את הפתקאות, אני מסדר את הקבצים בהתאם ואז קורא את זה ורואה שזה נראה יופי על הרצפה – אבל רע מאוד בספר. ושוב אני חוזר לפתקאות. יש ארבע-חמש פעמים כאלה. עצם המצב הפיזי הזה שאני מעל לפתקאות מזיז אותן ממקום למקום גם מפרה באיזושהי צורה".

את הטקסטים המודפסים עורך שלו בקלאסיקת עט נובע, פרקר 51 ששייך היה לאביו, המשורר יצחק שלו. "הרבה שירים נכתבו בו. זה סוס עבודה, שגם חיילים אמריקאים הסתובבו אתו במלחמת העולם".

תוכל לתאר מקומות שאתה מרגיש ששגית או נכשלת בהם?

"את הספר פונטנלה הייתי צריך לחלק לשני ספרים. הסיפור המקורי שתכננתי לכתוב כוסה ונמעך תחת סיפור נוסף שהצטרף לתוך הספר, ואני מצטער שלא הפרדתי ביניהם. היה שם גם דבר שניסיתי לכתוב ולא הצלחתי. בני ובנות המשפחה בספר מאבדים את הזיכרון כשהם מאבדים נוזלים חיוניים של הגוף; דם, חלב וזרע. נוזלי החיים. מבחינתי, הספר הזה הוא מכתב התאבדות ארוך מאוד. כתבתי אותו כך שהשארתי מקומות שמסומנים בכוכבים ולוכסנים, שהכותב התכוון לחזור אליהם לא חזר. מישהו פרסם אחרי מותו. היה לי רעיון שהוא יחתוך את הוורידים וימשיך לכתוב בעוד הדם ניגר. וכיוון שהדם ניגר, הוא אמור לאבד זיכרונות ומלים תוך כדי כתיבה. אבל לא הצלחתי לכתוב את זה. ניסיתי וניסיתי וזה היה מאוד מתסכל. הרעיון היה טוב, אבל המימוש היה גרוע".

מה אינך אוהב בעבודה שלך?

"לכל שלב החן שלו, אבל השלב שאני פחות אוהב הוא זה שבו אני צריך לעצור. זה השלב בו אני מרגיש שאני מזיק לספר כשאני ממשיך ללטש יותר מדי לקראת סיום הכתיבה".

כשאתה כותב, האם ניצבת בעיני רוחך דמות הקורא שלך?

"לא. כשאני כותב, אני שואל את עצמי האם היה מעניין אותי לקרוא את הספר. אני קורא עם הרבה יותר ניסיון והצלחה מאשר ככותב, ואני ישר עם עצמי כדי לומר: זה בולשיט, וזה פוזה, וזה משעמם. זו תכונה שחשוב שתהיה לכותב".

מה אתה קורא עכשיו?

"עכשיו אני בקושי קורא, אני כותב. במצב כזה אני קורא מעט מאוד, כי זה מפריע לי. אם אני קורא, זה מעט מאוד, ורק ספרים שאני מכיר ונוסכים בי השראה באופן נעים. עוד חומר שאני קורא אלה מפות טופוגרפיות ישנות. יש לי מפות מנדטוריות בקנה מידה של 1:20,000. מפה טופוגרפית זה ספר, שצריך לתרגם בו את הדו-ממד לתלת-ממד. קוראים פה מבנה שטח, הרים, גבעות, ערוצים. למשל, על המפה, בקעת בית נטופה, היא פלטה בלי קווי גובה, זה כמו כיור עם קרקעית שטוחה. אגב, היא מוצפת בחורף. זה מעניין".

הספרים שלך טבועים עמוק בנופי מולדתך. מה לדעתך הופך אותם לאוניברסליים?

"מה שיותר לוקאלי הוא גם יותר אוניברסלי. כשאני קורא את הרחק מהמון מתהולל של תומאס הארדי או את נפשות מתות של ניקולאי גוגול, הם לוקחים אותי לארצות רחוקות ומאה חמישים-מאתיים שנים לאחור, ואני מרגיש לגמרי בבית, כמו כשאני קורא סיפורי אהבה מספר בראשית. נפש האדם מאוד דומה בכל התקופות ובכל הארצות. נכון שיש הבדלי תרבות, אבל אהבה, קנאה, מוות ויחסי אחים משותפים להרבה תרבויות להרבה תקופות.

"שוטר דרוזי אמר לי פעם שספרי רומן רוסי נכתב על דליית אל כרמל, כי האיכרים הזקנים אצלם הם בדיוק כמו האיכרים בספר. אז למרות שכתבתי על מושב עם אידאולוגיה סוציאליסטית וציונית עם תקנון ותנועת העבודה ודת העבודה והשפה העברית, יש משהו באיכרים זקנים על אדמתם שכנראה דומה בכל המקומות. גם אחרי שהספר לילדים אבא עושה בושות תורגם ליפנית, אחד המבקרים תהה כיצד סופר מערבי מבין לעומק את הפסיכולוגיה של המשפחה היפנית. בסופו של דבר, בני האדם דומים זה לזה".