מפה מפה שעל הקיר
"מיפוי במדע ובאמנות"
בניין למחקר ביורפואי על-שם ארתור ורושל בלפר

40 מדענים ואמנים, משמונה ארצות, מציגים מעבודותיהם בתערוכה בין-לאומית רחבת היקף: מפה מפה שעל הקיר – מיפוי באמנות ובמדע.

באחת מהסצינות היותר זכורות ב"המלך ואני" (1956, במאי וולטר לאנג), בשיעור הראשון שבו אנה לאונאוונס (דבורה קר) מלמדת את ילדיו הרבים של מונגקוט, מלך סיאם (יול ברנר), היא מראה להם את מקומה של סיאם על מפת העולם. ילדיו הרבים של המלך מוחים במקהלה בקול גדול. סיאם (תאילנד) היא הרי ארץ רבת הוד ורחבת ידיים. לא "חצי סיכה על מפת העולם" כפי שמאיר גולדברג תיאר ארץ אחרת, כמה עשרות שנים לאחר שהופק הסרט הזה ("ארץ קטנה עם שפם").

אי-אפשר שלא להיזכר בסצינה הזאת למראה סדרות עבודות האטלס של דגנית ברסט. ארץ-ישראל מצולמת מתוך מפות בקני-מידה שונים, מתוך האטלס הפיסי, המדיני והכלכלי של ד"ר משה ברוור. התצלומים מוגדלים לאותו גודל, כך שבתצלום שמקורו במפת ארץ-ישראל (1:250,000) נראית הארץ ברורה למדי, ואילו בזה שהוגדל מתוך מפה כלכלית של העולם (1:200,000,000), היא נראית כקבוצה של כתמים חסרי משמעות (הסדרה כוללת ששה תצלומי שחור-לבן ממפות בקנה מידה גדל והולך, אותם צבעה האמנית בצבעי מים). ההתפרקות של צבע הדפוס ואיבוד המשמעות הצורנית מובילים לתובנה מפקחת באשר למקום היחסי, האמיתי, של "הארץ" בהקשר העולמי. טיפול דומה מעניקה ברסט (בעבודה המוצגת בתערוכה זו - באמצעות סורק) לים המלח. הנושא שונה, אבל המסר אחד: דע את ממדיך הנכונים, את ההקשר שבו אתה נמצא – ונהג בצניעות המתבקשת.

מפות, במקרים רבים, יכולות לסייע לנו להבין את מקומנו (ולא בהכרח למצוא את דרכנו). משפט המפתח, שמלווה כמעט כל מפה, הוא "אתה נמצא כאן". גם אם מדובר במפה שמתארת מסלולים של מוות בתאים חיים כמו זו שמציגה פרופ' עדי קמחי מהמחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן למדע. המפה הזאת מתארת אפשרויות פעולה של רוב תאי גופנו – ולפיכך ה"אתה נמצא כאן" אומר לנו, במקרה הזה, שאנו מצויים מכל עבריה של מפת המוות, המוטמעת עמוק בתוכנו. כך, המפה הזאת אולי לא יכולה לעזור לנו למצוא את דרכנו, הא לא יודעת לומר לנו מנין באנו - אבל היא נותנת לנו מושג טוב למדי באשר לשאלה לאן אנחנו הולכים.

סוד קסמן של מפות נובע לא במעט מהיותן מעט שמכיל את המרובה. מעין הפשטה (לעתים קיצונית) שמעידה יותר מכל על יכולתו האינטלקטואלית של יוצרה, להבדיל בין עיקר לטפל, לנפות את "המיותר", ולהשאיר מבנה שלדי ש"מדבר בקיצור ולעניין", ומבהיר לנו "איפה אנחנו נמצאים". מדובר, אם כן, בסוג של מטאפורה שמדמה מציאות ואינה מתיימרת להקיף את המציאות. מעין מודל שמאפשר לנו להתמודד עם "הדבר האמיתי" שהוא גדול מדי, מורכב מדי, קטן מדי, רחוק מדי או נסתר מעצם טבע בריאתו. "דגם ישראלי" של מיכאל דרוקס, שרטוט קווי המתאר של ארץ ישראל על  מפת גזרות של כתב-העת לעיצוב אופנה "בורדה", הוא, לפיכך, מעין מודל על גבי מודל. הקישור המיידי של מפת הגזרות למספריים מתכתב, מעל שניים-שלושה עשורי שנים, עם האשה שחורטת-שורטת בסכין את קווי הגבול של ארץ-ישראל על גבו של תינוק (אורלי קסטל-בלום, דולי סיטי, 1992).

"מפה, מפה שעל הקיר – מיפוי באמנות ובמדע", באצירת יבשם עזגד, בנויה כמעין מסע של "זום-אאוט" מתמשך (במגבלות הצבה מסוימות), ממפות של תהליכים תוך תאיים, דרך מפות של גוף, נפש, עיר, ארץ, יבשת, עולם – ועד למפת היקום. העובדה שמדענים ואמנים מציגים את יצירותיהם ותובנותיהם בתערוכה, אלה לצד אלה (כשמטבע הדברים המדענים מתמקדים בשני קצות המסלול, ועבודות האמנות ממוקמות בעיקר במרכזו),  עשויה להציע בסיס נתונים רחב, רב-רובדי, שעיבוד נכון שלו עשוי להוביל אותנו לשלב שבו קול כלשהו יאמר לנו "הגעתם אל היעד – חשבו מסלול מחדש".

כמה אנשים סייעו לנו רבות באצירת התערוכה הזאת. בראש ובראשונה פרופ' קאתי בורנר מאוניברסיטת אינדיאנה, ארצות-הברית, וכן ד"ר גליה בר אור, מנהלת המשכן לאמנות בעין-חרוד; טלי תמיר, ואביטל גבע. תודה מיוחדת גם לאוצרי תערוכות מיפוי שהתקיימו באחרונה בישראל: ד"ר  דרור ק. לוי, ד"ר יעל אילת ון-אסן וד"ר סייפן בורג'יני, אוצרי "הקרטוגרפיה של הבלתי נראה" בגלריה האקדמית של המכון הטכנולוגי חולון; ושמעון לב, אוצר "למצוא את הצפון" בגלריה P8.

י. ע.