"תורת שדות"
בניין הפיסיקה על-שם עדנה וק. ב. ויסמן, ובניין על-שם נחמיה ונעמי כהן

English

Field Theory

The Edna and K. B. Weissman Building of Physical Sciences, and the Nechemiah and Naomi Cohen Building

The quest for knowledge is what unites humankind in a very deep way. Philosophers, theologians, artists and scientists – each wants to truly understand the rules of the game by which the “world” operates, how  it will react to this or that action. On the way to understanding “our” world, physicists examine many different “worlds.” Some of these are completely theoretical, but each of them can teach us something about the real world in which we live. One such system is called “Field Theory.”

The term “field” takes us back to an earlier existence: the farmer’s field, the source of bread and other sustenance, which grants us the ability to plan for the future. Indeed that ability led society to advance from hunter-gatherers to modern agriculturalists, amassing knowledge, power and property along the way; this, essentially, is what has enabled our planet to support (not necessarily equally) over seven billion people (and more every day).

The Field Theory exhibit, curated by Yivsam Azgad, includes works by Yadid Rubin, Zoya Cherkassky, Gal Weinstein, Nachama Hendel, Joseph Milo, Hanna Meron, Asi Dayan, Iris Yodvat, Moshe Shamir, Peter Weiner and others, in a cultural-literary-poetic mix of “fields” and their places in our lives.

Yadid Rubin walked through fields and tried to expose the roots of their life cycles: plowing, sprouting, growing, reaping. The field, according to Rubin, is a world with a set of “operating instructions” that he must decipher with his paintings. Peter Weiner exposes in his field paintings the “behavioral pattern” shown by the field over time. Zoya Cherkassky, in Colorado Beetle, sees the field as a thin, fragile shell that enables the existence of a natural world order, and she defends it.
As Pinhas Sadeh (sadeh means “field” in Hebrew) wrote in one of his journals not long before his death, walking in the open, fresh air in a field instills faith in the future; the happiness we get from uniting with nature belongs to something bigger and more powerful than us.

בעומק, השאיפה ליֶדע מאחדת את בני-האדם. פילוסופים, תיאולוגים, אמנים ומדענים, כולם רוצים להבין מה הם, באמת, חוקי המשחק שלפיהם נוהג "העולם", כיצד הוא יגיב למעשה כזה או אחר. בדרך להבנת העולם "שלנו", הפיסיקאים בוחנים "עולמות" רבים ושונים. כמה מהם תיאורטיים לחלוטין, אבל כולם יכולים ללמד אותנו משהו על העולם האמיתי שאנו חיים בו. סוג אחד של מערכות כאלה קרוי תורות שדות.

מושג ה"שדה" מציין גם שורש אחר של הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום: השדה החקלאי, זה שמעניק לנו לחם ומזונות אחרים, זה שמאפשר לנו לתכנן את העתיד, זה שהעביר את האדם מחֶבְרַת הלַקָּטים הקדומה לחברה חקלאית מתפתחת, אשר צוברת יֶדע, עוצמה ונכסים אחרים; זה, שלמעשה, אחראי לכך שכוכב-הלכת שלנו מצליח לכלכל (גם אם באופן לא שוויוני) יותר משבעה מיליארד בני-אדם (שמתרבים והולכים מיום ליום).

התערוכה "תורת שדות" משלבת מעשי אמנות של ידיד רובין, זויה צ'רקסקי, גל וינשטיין, נחמה הנדל, יוסף מילוא, חנה מרון, אסי דיין, איריס יוטבת, משה שמיר, פטר וינר ואמנים נוספים, למרקם תרבותי-ספרותי-פואטי של ה"שדה" ומקומו בחיינו.

ידיד רובין הלך בשדות וניסה, בציוריו, לחשוף את שורשי מחזור החיים שלהם: חריש, נביטה, צמיחה, קטיף. השדה, לפי רובין, הוא העולם שאת "ספר ההפעלה" שלו הוא מנסה לפענח בציוריו. פטר וינר חושף בציורי השדות שלו "דפוס התנהגות" של השדה לאורך זמן. זויה צ'רקסקי, ב"חיפושית קולורדו", רואה בשדה את הקליפה הדקה והשבירה המאפשרת את קיומו של הסֵדֶר העולמי ומגינה עליו.

ומנגד, כפי שכתב פנחס שדה באחד מיומניו האחרונים, לפני מותו, הליכה בשדה פתוח ורענן מפיחה ביטחון בעתיד, שמחה של התמזגות עם הטבע, שייכות לדבר מה גדול וחזק מאיתנו.

פנחס שדה/הליכה לבדי בעמק יזרעאל בצהרי שבת, בגיל שש עשרה, בדרך משריד לאלונים
העתיד הלא-ידוע היה לפני,
שדות הדגן השתרעו לימיני ולשמאלי.
הציפורים ציצו מבין העצים.
אלוהים בשמים השקיף על הכל.
הבריות שבקרבן חייתי לא הבינו אותי,
הנערה צהובת-השיער שאהבתי הייתה לא מושגת.
היום, כשאני רושם מילים אלה ואני בן שישים וארבע,
אני יודע שהכל היה מושלם.