יהושע גריפית

"והרי החדשות"

בניין תשתיות ושירותי מחקר על-שם ראול וגרציאלה דה פיצוטו קומה 2, מכון ויצמן למדע, רחובות

1

בעולם העיתונות מקובל לחשוב שה"חדשות של אתמול" הן חסרות ערך וחשיבות. כלומר, אם לא נדווח עכשיו, ומיד, נחמיץ את ההזדמנות וה"סיפור" יושלך כלאחר יד, יישכח, ולא יראה אור. בעולם האמנות, לעומת זאת, מרכיב ה"עיבוד" של המידע, ותהליך נביטת הרעיונות, יכולים להימשך זמן רב, לעתים אפילו דורות שלמים.

סדרת העבודות הנוכחיות של יהושע גריפית, מציעה מעין הכלאה בלתי שגרתית בין שני העולמות האלה. אפשר לומר שמדובר באמנות בזמן אמת. אמנות שמצד אחד מתקשרת למהדורות החדשות העכשוויות, ומצד שני, משלבת בתמונת הדיווח ה"חדשותי", הבזקים של תחושות ראשוניות, אסוציאציות ו"תגובות בטן" שעוברות ישירות, וכמעט ללא פילטר, מהמחשבה שעוד לא הבשילה - אל היד האוחזת במכחול.

התחושות המרות למראה השדות הנשרפים חדשות לבקרים בעוטף עזה, הנעטפות בכעס אין-אונים, עוברות תמורה מהירה, וכדרכו של גריפית, מרימות ראש ומבצבצות לעברנו בסרקאזם חד. סממני הזמן – מכוניות משנות ה-60 – מחזירות אותנו אל ימי התום שבהם שריפת שדה נחשבה לאסון שאיש לא יעז להציע "להכילו". קלות הדעת שגריפית מייחס לקובעי המדיניות העכשוויים, מתבטאת במערומיה בציור שבו מיני-מאוס מציעה לילדים שבינינו "תראו, שדה בוער" (על משקל "תראו, ציפור"). הריחוק, וחוסר ההבנה של חומרת המציאות, מיוחסים לקובעי המדיניות שאינם, באמת, שותפים לסבלם היום-יומי – החדשותי - של תושבי ה"עוטף", ואשר דבריהם והבטחותיהם אינם אלא מס שפתיים.

מטוסי הריסוס, או הכיבוי, הנופלים בזה אחר זה ("כמו זבובים", כפי שאמר אותו קריין מיתולוגי של "קול הרעם מקהיר" במלחמה אחרת - מלחמת ששת הימים), מבהירים כי הפתרון למצב רחוק. שידינו, בשלב זה, לטוב או לרע, קצרה מלהושיע. ורק צלם העיתונות, הניצב בקדמת אחת התמונות, לבוש בקפידה וממוקד במלאכתו, מזכיר לנו שה"אובייקטיביות" המקצועית שלו מתאפשרת בעיקר מפני שמיד לאחר תום המשימה, הוא עתיד לעלות על רכבו ולחזור צפונה, אל ביתו, הרבה מעבר לקווי הסכנה. והשדות השרופים – והנשרפים, ממש עכשיו - יישארו נחלתם הבלעדית של תושבי העוטף.

אוצר: יבשם עזגד