שוני ריבנאי

"יומן מסע"

בניין המינהלה על-שם סטון, קומת קרקע

1

בימים שבהם אנשים רבים מתעדים את חייהם וחולקים את חוויותיהם עם כל מי שמעוניין בזה, ברשתות החברתיות; קשה אולי לזכור, אבל בעבר הלא כל כך רחוק, נהגנו לשלוח לבני משפחתנו, ולחברינו, גלויות צבעוניות ממקומות שבהם ביקרנו. ובעבר הרחוק, ציירים קדמונים חלקו עם הבאים אחריהם את חוויותיהם באמצעות ציורים על קירותיהן של מערות. ההבדל בין דרכי התיעוד והדיווח האלה, ובמיוחד קצב התקשורת, הרציפות שלה והמאמץ הנדרש ממי שמבקש לחלוק את חוויותיו, ממחיש בחדות את קביעתו של מרשל מקלוהן, שלפיה המדיום הוא המסר.

שוני ריבנאי מנסה לדווח לנו ולחלוק איתנו רשמי מסע. אלא שבמקרה שלו, זהו מסע פנימי, בין מחשבות לתחושות. איננו יודעים היכן ומתי התקיים המסע הזה. איננו מקבלים דיווח רצוף, אלא הבזקים קפואים של נקודות לא ברורות על רצף המסע, או ההתרחשות. אפשר לומר שריבנאי אינו מתאמץ להעביר מסר מפורט. למעשה, הוא מנסה לצמצם, לתמצת או לזקק את הדיווח למינימום האפשרי שעדיין יישא את המידע. מדובר בשאיפה שמזכירה את הנטייה של כל מערכת פיסיקלית להגיע אל רמת האנרגיה הנמוכה ביותר שבה היא יכולה להתקיים. מעין "מנוחה ונחלה" שבמקרים רבים אפשר רק לשאוף אליהן.

כך, מצד אחד ריבנאי רוצה לחלוק אתנו את תחושותיו ומחשבותיו: הוא שולח אלינו את הגלויות מהתחנות שהוא בוחר, לאורך המסע. מצד שני, המינימליזם שמנחה אותו אינו מאפשר לו להוסיף הסברים. מה שנותר – כלומר, מה שנוחת בפועל בתיבת הדואר הנכנס שלנו - הוא מעין כתב חידה שספק אם אפשר לפענחו, אבל אולי אפשר להניח לו להניע את הצופים למסעות פנימיים משלהם, שמסלוליהם נסתרים, וסופם מי ישורנו.

אוצר: יבשם עזגד