אגניישקה קוראנט, ורדי בוברוב ויעל בלבן
"חדשות ישנות, מזויפות"
מרכז הכנסים על-שם דויד לופאטי, מכון ויצמן למדע


Old, Fake News


David Lopatie International Conference Centre, Weizmann Institute of Science

In 1996, the physicist Alan Sokal of New York University submitted a paper to Social Text, an academic journal of “postmodern cultural studies” published by Duke University. The title was: Transgressing the Boundaries: Towards a Transformative Hermeneutics of Quantum Gravity. The paper passed the editorial board —and was published. Not long afterward, Sokal announced that the paper been an “experiment.” It was nothing but a meaningless collection of clichés and quotes from post-modernist thinkers, some of whom had published papers in that very journal. Sokal drew a direct line between postmodernism and post-truth, and this set off a flurry of articles, defending and attacking the idea behind the so-called “Sokal hoax,” which is still going today.

Nearly 20 years later, another physicist, David Simmons-Duffin of the Institute for Advanced Studies at Princeton, initiated another experiment – a quiz for physicists, physics lovers and anyone who loved a challenge. He created a list on which titles of papers on theoretical physics were listed in pairs. One of each pair was a real title take from the arXiv physics preprint server; the other was fake. The fake one – written before the advent of today’s “fake news” – had no paper under it, and some were fairly nonsensical. The participants simply had to identify the real titles.

Some 50,000 rounds of the game were played, and an analysis of the 750,000 answers revealed an average score of 59%. That is, over 40% of the cases, people had identified the fake title as real (and even preferred it over the correct one). That average is close to the results he would have obtained had they simply guessed.

Dominik Stecula, a Polish doctoral student in political science, recently conducted a study at the University of British Columbia to test the awareness and the ability of 700 poly-sci undergraduates to distinguish between real and fake news. He had them assess the home pages of 50 news sites, some generally deemed reliable and others known to disseminate fake news. The students were asked to rate the trustworthiness of each. One of the more startling findings was that half of the students assigned high levels of veracity to two particular fake news sites.

What do the Hermeneutics of Quantum Gravity, made-up titles for physics papers, a test of the trust placed in fake news sites, and Robert De Niro’s statement in the movie Wag the Dog (from the book American Hero by Larry Beinhart): “Of course there’s a war. I saw it on TV,” have in common? It is the growing sense that in the second decade of the third millennium, facts have become almost irrelevant. Opinion is everything.

What, in that case, is the point of truth? How can we examine the difference between statements and claims, real and fake news? This, in essence, is the question investigated by Agnieszka Kurant, Vardi Bobrow and Yael Balaban in the exhibit Old Fake News, curated by Yivsam Azgad, , in the David Lopatie International Conference Centre at the Weizmann Institute of Science.

Agnieszka Kurant is a Polish-born artist who works in New York. Her investigations of truth and falsehood involve a complex system of economics, culture and society. When she seeks to employ an analytical approach, she “travels back” to a stage in which there are only the basic “elements of the periodic table.” These she examines, one after the other, in an attempt to track the ways in which the changes that may have begun (or are underway) in these elements affect the big picture of the cultural socio-economic and political phenomena we now experience.

In The Half Life of Facts, she shows us two versions of the periodic table. One is filled with fictional chemical elements; the other presents a table of the “collective delusions and misconceptions,” that inform and shape our lives. In physics, the half-life of an element is an expression of the stability (or instability) of a radioactive isotope. It is the time it takes for half of the atoms in a particular radioactive isotope to change their identities. So in the two tables, Kurant first presents the stories of fictional elements gleaned from books and movies. The second table looks to provide facts and correct common misbeliefs that are passed from generation to generation.


The Maps of Phantom Islands comprises two imaginary maps on which phantom islands appear. Phantom islands are those that people had believed to exist at some point in history. Some phantom islands were products of the Europeans’ limited knowledge of the world and the primitive cartography tools available centuries ago. But there were also islands invented for political and economic gain. The island of Antillia, for example, was the focus of conflict between Spain and Portugal in the 15th century. There is a standard map, a political map of ownership and claims, and a series of individual maps of 30 phantom islands.

Agnieszka Kurant was born and studied in Poland. In 2010, she represented Poland in the Venice Biennale. Her work has been exhibited – among other places – in the Guggenheim Museum in New York and the Tate Modern in London.


True or False?

Yael Balaban, whose installation Ignudi Revisited is in the entrance of the David Lopatie Conference Centre, challenges the concept of reality in her life and her work. She has a BSc in mathematics and an MFA in art. Her work has been exhibited in the Haifa Museum of Art and the Tel Aviv Museum of Art (as a recipient of a Minister of Culture and Sport’s Visual Arts Award). Her studio in Haifa is within hearing distance – and sight – it the largest port on this side of the Mediterranean.

In her work, Balaban holds a complex cultural discussion with her artistic heritage. Ingudi Revisited recalls the male nudes (ignudi) painted by Michelangelo on the Sistine Chapel ceiling. Balaban painted-sketched them on broken marble slabs. Naturally sketching would precede, chronologically, the act of sculpting; but Balaban reverses the order (and thus reverses time), placing the “original” sketch at the end, as the final product of the creative process. The sketch is done with a rapidograph, and it is filled with spirals and whorls, creating a path that advances and turns back on itself. (Ruth Direktor, curator of contemporary art at the Tel Aviv Museum of Art, likens it to such traditional women’s crafts as embroidery and knitting.) The resulting work is a three-dimensional façade made of slabs that are, in essence, flat, two-dimensional planes. Balaban says that the “coils” in her drawings represent the cursive script of the Soviet officer who signed the “rehabilitation document” granted her family to clear the name of her grandfather after he, himself, had been executed for treason under Stalin.

The installation sits within a sandstone niche that is reminiscent of Plato’s cave; the horror that the uneducated have of the rays of enlightenment and knowledge; and the overwhelming tendency of humanity (that is all-too-human, as Nietzsche said in a different context), to shy away from choosing between truth and lie, fact and fake.

Next to this installation, and reflecting the theme of Plato’s cave, is placed (or stretched) another installation: Trap? This work, by Vardi Bobrow, is made entirely of office-supply rubber bands. Connected to one another by flat knots, the work resembles a fantastic, gigantic spider’s web that imparts to the viewer a quiet threat, a presence that requires one to tread softly and wait patiently for the future.

Bobrow lives and works in Tel Aviv. Another rubber-band installation of hers was exhibited in the Israel Museum in Jerusalem. Her works deal with the concepts of “duration, accumulation and constant transformation.” Indeed, the knots themselves – the very word knot – has numerous connotations. There are the knots tying facts to understanding, messages to belief, knot and ties between people, and even the one that ties space to time.

The implied threat of the spider’s web is completely real. One should not question whether it was made by a giant spider or a person, whether the trap represents a real danger or is “purely” conceptual. In the same way that a psychologist treats a patient for fears that a lion is hiding behind the door without asking if there is really a lion. Bobrow challenges the viewer in her work to accept a constant wavering of one’s world view, oscillating back and forth between the real and threatening, and the fake and manipulative.

Prof. Yadin Dudai, together with Dr. Micah Edelson and other members of his group in the Weizmann Institute of Science, investigates the way in which information is “filed” in our brain and given the “stamp” of fact. This takes place, they found, when the functional connection between different parts of our brain – the amygdala and the hippocampus – is activated. It happens if, when we create a new memory, the source of the new information is construed by our brain to have social and emotional significance. Our “memory files” can then be rewritten, suppressing the original memory. Thus fake news from a trusted source can easily take the place of the memory of true facts.

Peer pressure, in particular, can change the way we remember facts and events. Prof. Dudai and his group asked volunteers a number of true-false questions about events they experienced together, and then informed them that the other volunteers had given an opposite answer to those questions. When tested the next time, many of the participants changed their answers from the correct ones to the wrong ones, and insisted on sticking by those answers in a third test, even after they had been told that their peers’ answers were false. This mechanism, which makes us assign high importance to the opinion of the majority, is probably an evolutionary twist that once helped us survive as a group. Today, however, we are awash in information that is shared by large numbers of other people, often through social media. Among other things, this positive characteristic of attaching importance to “what others say” is easily exploited to spread fake news.


What will be?

Is our ability to discern the fake from the real going to sink into oblivion? Has it already happened? Can we find our way out of the dark Platonic cave, “into the light” of knowing how to tell good from evil? Dr. Sander van der Linden, a neurobiologist from the University of Cambridge, recently suggested that controlled exposure to low amounts of fakery and falsehood can help us develop our critical facilities, thus helping us identify lies when we hear or see them. In a certain sense, he is proposing a psychological “vaccine” which would work like the medical ones that use weakened viruses to prepare our bodies for actual disease. Could this method work? It’s hard to know. Indeed, it is even hard to know if the suggestion was real – or yet another experiment meant to test our ability to reason and remain aware.

בשנת 1996 שלח הפיסיקאי אלן סוקאל (Alan Sokal), מאוניברסיטת ניו-יורק, מאמר לכתב-העת המדעי Social Text היוצא לאור באוניברסיטת דיוק, ומתמקד בחקר התרבות. הכותרת: "מרחיבים את הגבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית". המאמר עבר את מחסום העריכה – ופורסם. זמן לא רב לאחר מכן הודיע סוקאל שמדובר במה שהוא כינה "ניסוי": המאמר, למעשה, אינו אלא אוסף חסר משמעות של קלישאות וציטוטים של הוגים פוסט-מודרניסטיים, שאחדים מהם פירסמו מאמרים באותו כתב-עת. סוקאל מתח קו ישר בין פוסט-מודרניזם לפוסט-אמת, והדבר הצית מהומה של מאמרים ומאמרי-נגד, שנמשכה שנים.

כמעט 20 שנה לאחר האירוע הזה העמיד הפיסיקאי דייוויד סימונס-דפין (David Simmons-Duffin), מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אתגר בעל אופי מחקרי בפני פיסיקאים, חובבי פיסיקה, וכל מי שהיה מוכן להתמודד עם האתגר. הוא הציב זוגות של כותרות מאמרים מדעיים בפיסיקה תיאורטית, זו מול זו – כאשר האחת היא כותרת של מאמר מדעי אמיתי, שפיסיקאים העלו ל"ארכיב", המאגר של מאמרים בתחום זה, ואילו השנייה היא כותרת מתחזה - "פייק ניוז" - שאין מאחוריה מאמר, ובמקרים לא מעטים היא חסרת משמעות. המתמודדים התבקשו לקבוע איזו מבין השתיים היא הכותרת של המאמר האמיתי, ואיזו המזויפת.

ניתוח התוצאות של 50,000 משחקים, שכללו 750,000 בחירות, העלה שיעור הצלחה ממוצע של 59%. כלומר, בכ-40% מהמקרים ייחסו המשתתפים אמינות לכותרות מאמרים שלא היו אלא זיוף (והעדיפו אותן על פני כותרות של מאמרים אמיתיים). כלומר, נתון זה קרוב למדי לתוצאה שהייתה מתקבלת בניחוש אקראי.

דומיניק סטקולה (Dominik Stecuła), דוקטורנט פולני במדע המדינה, בחן באחרונה (2017), באוניברסיטת קולומביה הבריטית, את מידת האוריינות וכושר ההבחנה של 700 סטודנטים לתואר ראשון במדע המדינה. הוא הראה להם כ-50 עמודים ראשיים של אתרי חדשות, בהם כמה אתרים אמיתיים וידועים בתחום, וכן מספר אתרים שנודעו כמפיצי חדשות מזויפות. הנבדקים התבקשו לדרג את מידת האמינות שהם מייחסים לכל אתר. בין שאר הממצאים בלטה העובדה, שיותר ממחצית הנבדקים ייחסו רמה גבוהה של אמינות לשני אתרים של חדשות מזויפות.

המשותף ל"הרמנויטיקה של כבידה קוונטית", לכותרות הבדיוניות של דייוויד סימונס-דפין, לציון האמינות הגבוה שהעניקו הסטודנטים לאתרי החדשות המזויפות, ולמשפט המדהים של רוברט דה-נירו בסרט "לכשכש בכלב" (Wag the Dog - על-פי ספרו של לארי בייהרט): "מה פירוש 'המלחמה הסתיימה'? הרי זה עתה ראיתי אותה בטלוויזיה" – הוא התחושה המתחזקת, בתחומים שונים של חיינו בעשור השני של האלף השלישי, שהעובדות אינן חשובות עוד. הכל בבחינת דעה.

מהי, אם כן, התשתית של האמת? כיצד אפשר להבחין בין אמירות, או טענות, או חדשות אמיתיות, לבין אלה המזויפות? זו השאלה שאגניישקה קוראנט, ורדי בוברוב ויעל בלבן בוחנות בעבודותיהן המוצגות בתערוכה "חדשות ישנות, מזויפות", שאצר יבשם עזגד, ואשר מוצגת במרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי במכון ויצמן למדע.

אגניישקה קוראנט, אמנית פולנייה שעובדת בניו-יורק, בוחנת את מאפייני האמת והזיוף במערכות מורכבות של כלכלה, תרבות וחברה. תוך שהיא מגייסת לעזרתה את השיטה האנליטית, היא "נוסעת לאחור בזמן", אל השלב שבו התקיימו רק "היסודות הכימיים של המערכת". כאן היא בוחנת אותם בזה אחר זה, ומנסה לעקוב אחר הדרך שבה משפיעים שינויים שאולי חלו (או חלים) בהם על "התמונה הגדולה", על התופעות הכלכליות-חברתיות-תרבותיות שאנו חווים כיום.

בעבודה הקרויה "זמן מחצית החיים של העובדות" היא מציגה שתי "טבלאות מחזוריות": אחת של היסודות הכימיים הבסיסיים של ההוויה החברתית-כלכלית-תרבותית, והשנייה של "תפיסות שגויות ואגדות אורבניות" אשר מלוות ומעצבות את חיינו. בפיסיקה, "זמן מחצית החיים" מבטא את מידת היציבות של איזוטופים רדיואקטיביים: זהו משך הזמן שבו מחצית מהאטומים של איזוטופ רדיואקטיבי מסוים ידעכו וישנו את זהותם. שתי הטבלאות מהדהדות חומרים, אמירות ותפיסות שנכללו בספרים ובסרטים מן העבר.

בעבודה "מפות של איי רפאים" היא מציגה שתי מפות בדיוניות שבהן מופיעים איי רפאים, שעל אף שאינם קיימים, אנשים האמינו בקיומם בתקופות שונות של ההיסטוריה. בעוד כמה מאותם איי רפאים עלו על בימת ההיסטוריה כתוצאה ממגבלות הידע וכלֵי המדידה שעמדו לרשות הספנים במאות קודמות, נראה שחלק מהם הומצאו לצרכים פוליטיים, מדיניים וכלכליים. בין היתר, ייתכן שכך נולד הסכסוך בין ספרד לפורטוגל במאה ה-15, ביחס לאי הרפאים "אנטיליה". עבודה זו כוללת מפה רגילה, מפה מדינית המציגה בעלויות ותביעות מדיניות, וסדרה של מפות אינדיבידואליות של 30 איי רפאים.


אגניישקה קוראנט נולדה ולמדה בפולין. ב-2010 ייצגה את פולין בביאנלה של ונציה. הציגה תערוכות, בין היתר, במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק, ובטייט מודרן בלונדון.


היה או לא היה?


יעל בלבן, שהמיצב מעשה ידיה, "איגנודי: ביקור חוזר", מוצב בקומת הכניסה למרכז הכנסים על-שם לופאטי, מאתגרת את המציאות בחייה ובעבודתה. היא בעלת תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני באמנות. עבודותיה הוצגו, בין היתר, במוזיאון חיפה לאמנות ובמוזיאון תל-אביב לאמנות (במסגרת זכייתה בפרס שרת התרבות). הסטודיו שלה, בחיפה, מצוי במרחק שמיעה – וראייה – מהנמל הגדול, לחוף הים התיכון.

בלבן מנהלת, בעבודתה, שיח תרבותי מורכב עם תולדות האמנות. כך, למשל, המיצב "איגנודי: ביקור חוזר" מהדהד דמויות של גברים עירומים (Ignudi) שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית. בלבן ציירה-רשמה אותם על שברים של לוחות שיש. בדרך הטבע, הרישום קודם, כרונולוגית, לפיסול, אלא שבלבן בחרה להפוך את הסדר, (בבחינת היפוך כיוון הזמן), והציבה את הרישום ה"ראשוני" ב"קו הגמר", כתוצר הסופי של היצירה. הרישום מבוצע באמצעות רפידוגרף, והוא עשוי במסלול מפותל, ספירלי, מתקדם וחוזר חליפות (רותי דירקטור קישרה את דרך העבודה הזאת למלאכות נשיות מסורתיות, כמו סריגה וריקמה). התוצאה המתקבלת נחזית כתלת-ממדית, בעוד שבפועל, כמובן, פני השטח של לוח השיש הם מישוריים, דו-ממדיים. בלבן אומרת, שמקור ה"סלסולים" ברישומיה הוא בחתימה המסולסלת של קצין סובייטי על מסמך הרהביליטציה (טיהור שם) שהוענק למשפחת סבה, לאחר שהוא עצמו הוצא להורג בתקופת סטאלין באשמת "בגידה במולדת".

המיצב ממוקם בגומחת אבן כורכר, דבר שמעלה לתודעה את משל המערה של אפלטון, את רתיעתם של הבורים מאור החוכמה והידע, ואת ההעדפה האנושית כל כך (אולי אנושית מדי, כפי שאמר בהקשר אחר ניטשה), להימנע מלהכריע בין אמת לשקר, או בין עובדה לזיוף.

נושק למיצב זה, ותומך בדימוי המערה האפלטונית, ניצב (למעשה, מתוח) המיצב "מלכודת?" – Trap? - מעשה ידיה של ורדי בוברוב. עבודה זו, העשויה כולה מגומיות משרדיות, אשר מחוברות זו לזו בקשר שטוח, מדמה רשת ענקית של קורי עכביש, המציבה בפני המתבונן איום שקט, ונחזית להיות מלכודת, דבר שמחייב דריכות מסוימת והמתנה לבאות.

בוברוב חיה ועובדת בתל-אביב. עבודת גומיות משרדיות אחרת שלה הוצגה לא מכבר במוזיאון ישראל בירושלים. היא מתמקדת בעבודותיה במושגים "משך", "הצטברות" ו"שינוי". הקשרים בין הגומיות מייצגים את קשת המשמעויות של הביטוי "קשר", החל מקשר בין עובדות לתפיסות, או בין מסמן למסומן, דרך קשר בין מסרים לאמונות, או קשר בין בני-אדם, ועד קשר בין זמן למרחב.

האיום המרומז של רשת הקורים הוא אמיתי לחלוטין, ללא קשר לשאלה אם עכביש ענק יצר אותה או שהיא מעשה ידי אדם, אם המלכודת מייצגת סכנה אמיתית, או קונספטואלית "בלבד". כפי שפסיכולוגים מטפלים בפחדיו של מטופל מ"אריה שניצב מאחורי הדלת" ללא קשר לשאלה אם אכן ניצב שם אריה, כך בוברוב מאתגרת את הצופים במיצב לתנודה בלתי-פוסקת של התפיסה, הלוך ושוב, בין האמיתי והמאיים לבין המזויף והמניפולטיבי.

בוברוב אומרת שבחרה בגומיות משרדיות מפני שהן מוצר בנאלי, פונקציונלי, ש"מכיר את ממדיו הצנועים ואת מגבלותיו", ובכל זאת הן קשורות לארגון ולסידור. גבולות האלסטיות שלהן, והדרך שבה הן נקרעות ומצליפות בתגובה למתיחה מוגזמת, רומזת גם על גבול היכולת שלנו להשתמש ב"חדשות מזויפות" ולהאמין כי הן אמיתיות.


פרופ' ידין דודאי יחד עם ד״ר מיכה אדלסון וחברים אחרים בקבוצת המחקר שלו במכון ויצמן למדע חקרו את הדרך שבה מידע "מתויק" במוחנו, ומקבל מעמד של "עובדה". הם גילו, בין היתר, שכאשר שני אזורים במוח, האמיגדלה וההיפוקמפוס, מופעלים בעת ובעונה אחת – דבר שקורה כאשר אנו יוצרים זיכרון ותוך כדי כך מקבלים מידע מגורם כלשהו שיש לו משמעות חברתית ורגשית מבחינתנו – המידע המועבר לזיכרון "מעוצב מחדש", ו"דורס" את הזיכרון הקודם. כלומר, אפשר להניח כי בדרך זו עשויות חדשות מזויפות לתפוס את מקומם של זיכרונות ועובדות אמיתיים.

כך, למשל, לחץ חברתי יכול לשנות את הדרך שבה אנו זוכרים אירועים. פרופ' דודאי וחברי קבוצתו הראו והדגימו כיצד אנשים שהשיבו נכונה על שאלות, ולאחר מכן נחשפו לתשובות שגויות של עמיתים רבים, משנים את דעתם, מקבלים על עצמם את הדעה השגויה – ומכאן ואילך, לעיתים תכופות, דבקים בה ומסרבים לשנותה. ייתכן שהמנגנון האחראי לייחוס חשיבות לדעת הרוב התפתח במהלך האבולוציה, ותרם ככל הנראה להישרדות. אבל כיום, כאשר אנחנו נשטפים בזרם אדיר של פריטי מידע, וכאשר חלק ניכר מהמידע הזה משותף לרבים, בין היתר באמצעות הרשתות החברתיות, התכונה החיובית של ייחוס חשיבות ל"מה שאומרים אנשים אחרים", מנוצל לא אחת להפצת חדשות מזויפות.


מה יהיה?


האם יכולתנו להבחין בין אמת לזיוף עלולה לחמוק מאיתנו אל תהום הנשייה? האם, בעצם, זה לא קרה כבר? והאם יש דרך שבה נוכל לצאת מהמערה של אפלטון "אל האור", שיאפשר לנו לדעת מה הם טוב ורע? ד"ר סנדר ואן-דר לינדן (Sander van der Linden), נוירוביולוג מאוניברסיטת קיימברידג', אנגליה, העלה באחרונה רעיון חדש: חשיפה מבוקרת למינון נמוך של זיופים, או שקרים, עשויה לפתח בנו חשדנות רבה יותר כלפי כל מידע שמגיע אלינו, כך שיקל עלינו לזהות זיופים עתידיים. במובן מסוים, הוא מציע לנסות ליצור מעין תרכיב חיסון פסיכולוגי-תפיסתי, בדומה לתרכיבי החיסון הביולוגיים המבוסס על נגיפים מוחלשים של המחלה. האם שיטה זו עשויה להצליח? קשה לדעת. מצד שני, באותה מידה (כמעט) קשה לדעת אם ההצעה הזאת אמיתית, או שאינה אלא זיוף שנועד לבחון את מידת הדריכות והביקורתיות שלנו.