אגניישקה קוראנט, ורדי בוברוב ויעל בלבן

"חדשות ישנות, מזויפות"

מרכז הכנסים על-שם דויד לופאטי, מכון ויצמן למדע

1

בשנת 1996 שלח הפיסיקאי אלן סוקאל (Alan Sokal), מאוניברסיטת ניו-יורק, מאמר לכתב-העת המדעי Social Text היוצא לאור באוניברסיטת דיוק, ומתמקד בחקר התרבות. הכותרת: "מרחיבים את הגבולות: לקראת הרמנויטיקה טרנספורמטיבית של כבידה קוונטית". המאמר עבר את מחסום העריכה – ופורסם. זמן לא רב לאחר מכן הודיע סוקאל שמדובר במה שהוא כינה "ניסוי": המאמר, למעשה, אינו אלא אוסף חסר משמעות של קלישאות וציטוטים של הוגים פוסט-מודרניסטיים, שאחדים מהם פירסמו מאמרים באותו כתב-עת. סוקאל מתח קו ישר בין פוסט-מודרניזם לפוסט-אמת, והדבר הצית מהומה של מאמרים ומאמרי-נגד, שנמשכה שנים.

כמעט 20 שנה לאחר האירוע הזה העמיד הפיסיקאי דייוויד סימונס-דפין (David Simmons-Duffin), מהמכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אתגר בעל אופי מחקרי בפני פיסיקאים, חובבי פיסיקה, וכל מי שהיה מוכן להתמודד עם האתגר. הוא הציב זוגות של כותרות מאמרים מדעיים בפיסיקה תיאורטית, זו מול זו – כאשר האחת היא כותרת של מאמר מדעי אמיתי, שפיסיקאים העלו ל"ארכיב", המאגר של מאמרים בתחום זה, ואילו השנייה היא כותרת מתחזה - "פייק ניוז" - שאין מאחוריה מאמר, ובמקרים לא מעטים היא חסרת משמעות. המתמודדים התבקשו לקבוע איזו מבין השתיים היא הכותרת של המאמר האמיתי, ואיזו המזויפת.

ניתוח התוצאות של 50,000 משחקים, שכללו 750,000 בחירות, העלה שיעור הצלחה ממוצע של 59%. כלומר, בכ-40% מהמקרים ייחסו המשתתפים אמינות לכותרות מאמרים שלא היו אלא זיוף (והעדיפו אותן על פני כותרות של מאמרים אמיתיים). כלומר, נתון זה קרוב למדי לתוצאה שהייתה מתקבלת בניחוש אקראי.

דומיניק סטקולה (Dominik Stetula), דוקטורנט פולני במדע המדינה, בחן באחרונה (2017), באוניברסיטת קולומביה הבריטית, את מידת האוריינות וכושר ההבחנה של 700 סטודנטים לתואר ראשון במדע המדינה. הוא הראה להם כ-50 עמודים ראשיים של אתרי חדשות, בהם כמה אתרים אמיתיים וידועים בתחום, וכן מספר אתרים שנודעו כמפיצי חדשות מזויפות. הנבדקים התבקשו לדרג את מידת האמינות שהם מייחסים לכל אתר. בין שאר הממצאים בלטה העובדה, שיותר ממחצית הנבדקים ייחסו רמה גבוהה של אמינות לשני אתרים של חדשות מזויפות.

המשותף ל"הרמנויטיקה של כבידה קוונטית", לכותרות הבדיוניות של דייוויד סימונס-דפין, לציון האמינות הגבוה שהעניקו הסטודנטים לאתרי החדשות המזויפות, ולמשפט המדהים של רוברט דה-נירו בסרט "לכשכש בכלב" (Wag the Dog - על-פי ספרו של לארי בייהרט): "מה פירוש 'המלחמה הסתיימה'? הרי זה עתה ראיתי אותה בטלוויזיה" – הוא התחושה המתחזקת, בתחומים שונים של חיינו בעשור השני של האלף השלישי, שהעובדות אינן חשובות עוד. הכל בבחינת דעה.

מהי, אם כן, התשתית של האמת? כיצד אפשר להבחין בין אמירות, או טענות, או חדשות אמיתיות, לבין אלה המזויפות? זו השאלה שאגניישקה קוראנט, ורדי בוברוב ויעל בלבן בוחנות בעבודותיהן המוצגות בתערוכה "חדשות ישנות, מזויפות", שאצר יבשם עזגד, ואשר מוצגת במרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי במכון ויצמן למדע.

אגניישקה קוראנט, אמנית פולנייה שעובדת בניו-יורק, בוחנת את מאפייני האמת והזיוף במערכות מורכבות של כלכלה, תרבות וחברה. תוך שהיא מגייסת לעזרתה את השיטה האנליטית, היא "נוסעת לאחור בזמן", אל השלב שבו התקיימו רק "היסודות הכימיים של המערכת". כאן היא בוחנת אותם בזה אחר זה, ומנסה לעקוב אחר הדרך שבה משפיעים שינויים שאולי חלו (או חלים) בהם על "התמונה הגדולה", על התופעות הכלכליות-חברתיות-תרבותיות שאנו חווים כיום.

בעבודה הקרויה "זמן מחצית החיים של העובדות" היא מציגה שתי "טבלאות מחזוריות": אחת של היסודות הכימיים הבסיסיים של ההוויה החברתית-כלכלית-תרבותית, והשנייה של "תפיסות שגויות ואגדות אורבניות" אשר מלוות ומעצבות את חיינו. בפיסיקה, "זמן מחצית החיים" מבטא את מידת היציבות של איזוטופים רדיואקטיביים: זהו משך הזמן שבו מחצית מהאטומים של איזוטופ רדיואקטיבי מסוים ידעכו וישנו את זהותם. שתי הטבלאות מהדהדות חומרים, אמירות ותפיסות שנכללו בספרים ובסרטים מן העבר.

בעבודה "מפות של איי רפאים" היא מציגה שתי מפות בדיוניות שבהן מופיעים איי רפאים, שעל אף שאינם קיימים, אנשים האמינו בקיומם בתקופות שונות של ההיסטוריה. בעוד כמה מאותם איי רפאים עלו על בימת ההיסטוריה כתוצאה ממגבלות הידע וכלֵי המדידה שעמדו לרשות הספנים במאות קודמות, נראה שחלק מהם הומצאו לצרכים פוליטיים, מדיניים וכלכליים. בין היתר, ייתכן שכך נולד הסכסוך בין ספרד לפורטוגל במאה ה-15, ביחס לאי הרפאים "אנטיליה". עבודה זו כוללת מפה רגילה, מפה מדינית המציגה בעלויות ותביעות מדיניות, וסדרה של מפות אינדיבידואליות של 30 איי רפאים.

אגניישקה קוראנט נולדה ולמדה בפולין. ב-2010 ייצגה את פולין בביאנלה של ונציה. הציגה תערוכות, בין היתר, במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק, ובטייט מודרן בלונדון.

היה או לא היה?

יעל בלבן, שהמיצב מעשה ידיה, "איגנודי: ביקור חוזר", מוצב בקומת הכניסה למרכז הכנסים על-שם לופאטי, מאתגרת את המציאות בחייה ובעבודתה. היא בעלת תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני באמנות. עבודותיה הוצגו, בין היתר, במוזיאון חיפה לאמנות ובמוזיאון תל-אביב לאמנות (במסגרת זכייתה בפרס שרת התרבות). הסטודיו שלה, בחיפה, מצוי במרחק שמיעה – וראייה – מהנמל הגדול, לחוף הים התיכון.

בלבן מנהלת, בעבודתה, שיח תרבותי מורכב עם תולדות האמנות. כך, למשל, המיצב "איגנודי: ביקור חוזר" מהדהד דמויות של גברים עירומים (Ignudi) שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית. בלבן ציירה-רשמה אותם על שברים של לוחות שיש. בדרך הטבע, הרישום קודם, כרונולוגית, לפיסול, אלא שבלבן בחרה להפוך את הסדר, (בבחינת היפוך כיוון הזמן), והציבה את הרישום ה"ראשוני" ב"קו הגמר", כתוצר הסופי של היצירה. הרישום מבוצע באמצעות רפידוגרף, והוא עשוי במסלול מפותל, ספירלי, מתקדם וחוזר חליפות (רותי דירקטור קישרה את דרך העבודה הזאת למלאכות נשיות מסורתיות, כמו סריגה וריקמה). התוצאה המתקבלת נחזית כתלת-ממדית, בעוד שבפועל, כמובן, פני השטח של לוח השיש הם מישוריים, דו-ממדיים. בלבן אומרת, שמקור ה"סלסולים" ברישומיה הוא בחתימה המסולסלת של קצין סובייטי על מסמך הרהביליטציה (טיהור שם) שהוענק למשפחת סבה, לאחר שהוא עצמו הוצא להורג בתקופת סטאלין באשמת "בגידה במולדת".

המיצב ממוקם בגומחת אבן כורכר, דבר שמעלה לתודעה את משל המערה של אפלטון, את רתיעתם של הבורים מאור החוכמה והידע, ואת ההעדפה האנושית כל כך (אולי אנושית מדי, כפי שאמר בהקשר אחר ניטשה), להימנע מלהכריע בין אמת לשקר, או בין עובדה לזיוף.

נושק למיצב זה, ותומך בדימוי המערה האפלטונית, ניצב (למעשה, מתוח) המיצב "מלכודת?" – Trap? - מעשה ידיה של ורדי בוברוב. עבודה זו, העשויה כולה מגומיות משרדיות, אשר מחוברות זו לזו בקשר שטוח, מדמה רשת ענקית של קורי עכביש, המציבה בפני המתבונן איום שקט, ונחזית להיות מלכודת, דבר שמחייב דריכות מסוימת והמתנה לבאות.

בוברוב חיה ועובדת בתל-אביב. עבודת גומיות משרדיות אחרת שלה הוצגה לא מכבר במוזיאון ישראל בירושלים. היא מתמקדת בעבודותיה במושגים "משך", "הצטברות" ו"שינוי". הקשרים בין הגומיות מייצגים את קשת המשמעויות של הביטוי "קשר", החל מקשר בין עובדות לתפיסות, או בין מסמן למסומן, דרך קשר בין מסרים לאמונות, או קשר בין בני-אדם, ועד קשר בין זמן למרחב.

האיום המרומז של רשת הקורים הוא אמיתי לחלוטין, ללא קשר לשאלה אם עכביש ענק יצר אותה או שהיא מעשה ידי אדם, אם המלכודת מייצגת סכנה אמיתית, או קונספטואלית "בלבד". כפי שפסיכולוגים מטפלים בפחדיו של מטופל מ"אריה שניצב מאחורי הדלת" ללא קשר לשאלה אם אכן ניצב שם אריה, כך בוברוב מאתגרת את הצופים במיצב לתנודה בלתי-פוסקת של התפיסה, הלוך ושוב, בין האמיתי והמאיים לבין המזויף והמניפולטיבי.

בוברוב אומרת שבחרה בגומיות משרדיות מפני שהן מוצר בנאלי, פונקציונלי, ש"מכיר את ממדיו הצנועים ואת מגבלותיו", ובכל זאת הן קשורות לארגון ולסידור. גבולות האלסטיות שלהן, והדרך שבה הן נקרעות ומצליפות בתגובה למתיחה מוגזמת, רומזת גם על גבול היכולת שלנו להשתמש ב"חדשות מזויפות" ולהאמין כי הן אמיתיות.

פרופ' ידין דודאי יחד עם ד״ר מיכה אדלסון וחברים אחרים בקבוצת המחקר שלו במכון ויצמן למדע חקרו את הדרך שבה מידע "מתויק" במוחנו, ומקבל מעמד של "עובדה". הם גילו, בין היתר, שכאשר שני אזורים במוח, האמיגדלה וההיפוקמפוס, מופעלים בעת ובעונה אחת – דבר שקורה כאשר אנו יוצרים זיכרון ותוך כדי כך מקבלים מידע מגורם כלשהו שיש לו משמעות חברתית ורגשית מבחינתנו – המידע המועבר לזיכרון "מעוצב מחדש", ו"דורס" את הזיכרון הקודם. כלומר, אפשר להניח כי בדרך זו עשויות חדשות מזויפות לתפוס את מקומם של זיכרונות ועובדות אמיתיים.

כך, למשל, לחץ חברתי יכול לשנות את הדרך שבה אנו זוכרים אירועים. פרופ' דודאי וחברי קבוצתו הראו והדגימו כיצד אנשים שהשיבו נכונה על שאלות, ולאחר מכן נחשפו לתשובות שגויות של עמיתים רבים, משנים את דעתם, מקבלים על עצמם את הדעה השגויה – ומכאן ואילך, לעיתים תכופות, דבקים בה ומסרבים לשנותה. ייתכן שהמנגנון האחראי לייחוס חשיבות לדעת הרוב התפתח במהלך האבולוציה, ותרם ככל הנראה להישרדות. אבל כיום, כאשר אנחנו נשטפים בזרם אדיר של פריטי מידע, וכאשר חלק ניכר מהמידע הזה משותף לרבים, בין היתר באמצעות הרשתות החברתיות, התכונה החיובית של ייחוס חשיבות ל"מה שאומרים אנשים אחרים", מנוצל לא אחת להפצת חדשות מזויפות.

מה יהיה?

האם יכולתנו להבחין בין אמת לזיוף עלולה לחמוק מאיתנו אל תהום הנשייה? האם, בעצם, זה לא קרה כבר? והאם יש דרך שבה נוכל לצאת מהמערה של אפלטון "אל האור", שיאפשר לנו לדעת מה הם טוב ורע? ד"ר סנדר ואן-דר לינדן (Sander van der Linden), נוירוביולוג מאוניברסיטת קיימברידג', אנגליה, העלה באחרונה רעיון חדש: חשיפה מבוקרת למינון נמוך של זיופים, או שקרים, עשויה לפתח בנו חשדנות רבה יותר כלפי כל מידע שמגיע אלינו, כך שיקל עלינו לזהות זיופים עתידיים. במובן מסוים, הוא מציע לנסות ליצור מעין תרכיב חיסון פסיכולוגי-תפיסתי, בדומה לתרכיבי החיסון הביולוגיים המבוסס על נגיפים מוחלשים של המחלה. האם שיטה זו עשויה להצליח? קשה לדעת. מצד שני, באותה מידה (כמעט) קשה לדעת אם ההצעה הזאת אמיתית, או שאינה אלא זיוף שנועד לבחון את מידת הדריכות והביקורתיות שלנו.