מדע, אמנות, ומה שביניהם

רונית קרת
"דמעות - מיצב תלוי מקום"
בניין מדעי הסביבה על-שם משפחת זוסמן

המבול לפנינו

בכו ככל שתוכלו. זה המסר הזועם ששיגר אלינו – "מן העתיד" - בני אפרת. אפרת, מחלוצי האמנות המושגית בישראל, למד על מגמת התחממות האקלים, בשנות ה-70 של המאה הקודמת, בעת שהציג תערוכה ב-MIT, ופגש שם מדענים שחשפו אותו לתופעה. העובדה שהציבור, בישראל, בארה"ב ובאירופה לא הבחין באסון המתקרב, ולא הגיב בצעדי חירום מיידיים, זיעזעה אותו, והוא החל לשגר – באמצעות עבודות אמנות מונומנטלית – מסרים אפוקליפטיים שהגיעו, כביכול, מהעתיד, שבו האנושות כבר עברה את נקודת האל-חזור, ונגזר גורלה להימחות מעל פני האדמה המתחממת.

יובל שנים לאחר מכן, ה"עתיד" של אפרת הוא כבר ההווה שלנו, ורונית קרת מציבה אותנו, פנים-אל-פנים עם מסר חזותי שמהדהד את המסר של בני אפרת, ומכה בעוצמה בתודעתנו. אלא שאפרת התבונן בהתחממות האקלים ממרחק בטוח, ממעוף הלוויין, ואילו רונית קרת מעמתת אותנו במרחק נגיעה עם קרחון מפשיר, שדמעותיו, מן הראוי שיתערבבו בדמעותינו, בהווה המיידי שלנו, כאן ועכשיו, כאשר ספק אם אנחנו עוד יכולים למנוע את האסון המתקרב. בכו ככל שתוכלו, אומרת לנו קרת, מכיוון שהקרחונים כבר שופכים דמעות עליכם ועל גורלכם. הדמעות זורמות בערוצים הניבעים בקרחונים המפשירים, נסדקים, נשברים, שבעבר קראנו להם, בנאיביות, "קרחוני עד".

המיצב תלוי המקום שיצרה קרת בבניין מדעי כדור-הארץ במכון ויצמן למדע, - אחד מסדרת מיצבים מונומנטליים שהיא מציבה בשנים האחרונות במקמות שונים - קרוי "דמעות", והוא עשוי פיסות קלקר, שהיא חותכת ומפסלת מתוך חומרי אריזה שהיא אוספת מקרנות הרחובות. המיצב מתנשא על קיר שלם, לצד מבואת הבניין, באיזור שבו המבקרים נאלצים להתבונן ב"קצה הקרחון" ממרחק קצר יחסית, דבר שמדגיש את גודלה הפיסי של תופעת הטבע מצד אחד, ואת העובדה המבהילה שהאסון קרוב כל כך, מצד שני. התחושה המיידית היא שההתנגשות כבר אינה נמנעת. מערכת סאונד משגרת אלינו חריקות וקולות שבר חרישיים – הקלטה אותנטית של הקרחונים המתבקעים-מפשירים.

אל מול המיצב "דמעות", העתיד, שנראה לנו פעם מוצק, עובר למצב צבירה אחר, והוא, פשוט, נוזל לנו בין האצבעות. ולנו לא נותר אלא להפשיר מעט בעצמנו את בטחוננו העצמי, ולבכות ככל יכולתנו.