מדע, אמנות, ומה שביניהם

יהושע גריפית
"נושא מזכרת"
בניין המינהלה על-שם סטון, קומה ראשונה

יהושע גריפית נוסע. כך כתב-הכריז גדעון עפרת בשנות ה-90 של המאה שעברה. לפי עפרת, גריפית – בציוריו - נסע באותן שנים במרחב, באמצעות מכוניות, רכבות חשמליות, אניות, כרכרות, אופנועים, אווירונים, סוסים, סירות מפרש, או מנוע, גונדולות, ובכל מה שיכול היה לקחת אותו הרחק מכאן, במסע של התנתקות, של התרחקות, של "אל יהי חלקי עמכם", של מי שמוציא את עצמו מן הכלל, כאותו רשע מההגדה של פסח, שכופר בעיקר.

אלא שמאז, דומה שגריפית כבר כמעט מיצה את תחושת הריחוק שאפשר להפיק במסעות במרחב, ושלפיכך – כדי להגיע רחוק יותר - החל לשלב במסעותיו את הממד הרביעי. גריפית, ככל שהדברים נראים ביצירתו העכשווית, נוסע במרחב ובזמן, אל תקופות, מקומות וצמתים בתולדות האמנות, משם הוא חוזר כשבידיו "מזכרות" או "ציטוטים".

בטכניקה שאפשר לכנותה "העתק-הדבק", הוא מגבב דמויות וחפצים מיצירות של אמנים אחרים, ועורך אותם מחדש, בהקשרים חדשים, שקושרים עבר והווה בדרך שעשויה להצביע, על דרך האקסטרפולציה, על המשך העלילה של הסרט שאנו כולנו גיבוריו.

ההערות של גריפית על תולדות האמנות, הדרכים שבהן הוא "שואל ומצטט" מיצירות ידועות ומוכרות, מעידות על חוסר-מושלמות מסוימת, על תהליך שאנו חוזים בו במהלכו, על מסע שטרם הגיע לתעודתו. הזמניות וחוסר המושלמות האלה מעידות על דחיפות מסוימת, על צורך להחזיר ולהציף אל מציאות חיינו נכסי תרבות ואמנות שעלולים להישכח וללכת לאיבוד במרוצת הכאן-ועכשיו. במובן זה, נראה שאפשר לראות את יצירותיו העכשוויות של גריפית כמעין "ציורי הצלה", שנעשים תחת הציווי "צייר בטרם ייגמר".

 

אוצר: יבשם עזגד