מדע, אמנות, ומה שביניהם

גדי דגון
"רקדן דיגיטלי"
בניין תשתיות ושירותי מחקר על-שם ראול וגרציאלה דה פיצוטו, קומה רביעית
0

גדי דגון רוקד. בשביל מי שמכיר אותו, זה עלול להיראות מעט מוזר. אבל כשחושבים על זה, זה לא באמת מפתיע. כשהתעמק בתצלומי ספורט, הופיע יום אחד עם פורטרט עצמי שבו ידיו עטויות כפפות איגרוף, אפו מעוך, והדם מציף את עיניו ומזרזף על לחייו עד לסנטרו. נוזלי הגוף לא זרים לו. פעם הוא חולק דם עם המצולמים שלו. כשהוא מצלם ריקוד, כצלם הבית של להקת הריקוד בת-שבע, הוא חולק עם הרקדנים את הזיעה. במקרים אחרים אלה הדמעות שזולגות מעצמן.

 

יש גבול אחד בעולם הצילום. גבול אחד שנהוג לחשוב שפשוט אי אפשר לעבור אותו. הגבול הזה הוא מישור המצלמה, המפריד בין מי שניצבים לפני העדשה, ומי שניצבים, מוגנים, מאחוריה. האפשרות לפעול בעת ובעונה אחת משני עברי הגבול הזה, מזכירה את הפרדוקס של נעילת מגירה, והשארת המפתח בתוכה. גדי דגון מצא דרך סודית שמאפשרת לו להיות שם, או, ליתר דיוק, להותיר את חותמו שם, על הבמה, גם כאשר הוא צופה בה מרחוק.

 

עבודות קודמות שלו העידו על ניסיונות חוזרים ונשנים לקעקע את החומה הלא נראית בין מצלם למצולם. אבל בעת ההיא, הגבול בכל זאת עמד וחצץ בין שני העולמות. עד שהגיעה הטכנולוגיה של הצילום הדיגיטלי, שאפשרה לו את פריצת הדרך שאותה חיפש זמן רב.

 

דגון מעביר את המצלמה למצב ידני ומפעיל אותה בחשיפה אטית יחסית. במצב הזה, הוא רוקד עם המצלמה בעקבות הרקדנים. התנועה גורמת לכך שמקומות שבהם העדשה השתהתה יותר, מתקבל יותר אור, או, אם רוצים, יותר מידע מתקבע על חישן הצילום. המקומות שבהם בחר לחלוף במהירות יחסית, מתקבלים בשקיפות מסוימת. באמצעות תנועה מדורגת, מהירה ואטית לחילופין, הוא יוצר מדרג המזכיר אפקט שבצילום הישן הושג באמצעות חשיפות חוזרות. בדרך זו הצלם, השולט הן בשפת הגוף של הרקדנים, והן בתכונות הפיסיקליות של המצלמה, מצייר באופן דיגיטלי את הפרשנות שלו על הריקוד.

 

גדי דגון רוקד. הוא רוקד מאחורי הקלעים, או בחלון המשקיף על הבמה מנקודת תצפית נסתרת. אבל הוא מראה לנו את הריקוד שלו, כפי שתועד במצלמה שאותה הוא אוחז בידיו, כאשר הוא רוקד. עדשת המצלמה מופנה אל רקדני להקת בת-שבע, אבל מהתבוננות בתצלום שהתקבל, אפשר לחשב לאחור את תנועות הריקוד של הצלם.

 

גדי דגון הוא הרקדן הדיגיטלי.

 

אוצר: יבשם עזגד