בני אפרת

"שבר זמן"

מרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי, מכון ויצמן למדע

1

הנה ימים באים

בני אפרת, שבר זמן, מרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי, מכון ויצמן למדע

בני אפרת אינו בורח מבשורה. הוא מונה את שברי הזמן עד שהיא תגיע. מבחינתו אין משמעות רבה לשאלה אם הזמן נמנה לפנים, או שמא מדובר בספירה לאחור. בשנת 1998, כשסרטה של מימי לדר "פגיעה קטלנית" יצא לאקרנים, הציג בני אפרת, יחד עם המשורר רוני סומק, את התערוכה "בית-החרושת של הטבע, 2046", באצירת ד"ר שלומית שקד, במוזיאון ישראל. הסרט הראה את סוף העולם שמגיע כמעין גחמה של היקום שבני-האדם לא מצליחים למנוע. התערוכה ייחסה את האחריות לסוף המתקרב למעשינו, ליחס שלנו לסביבה ולטבע בכדור-הארץ.
בתערוכתו החדשה, המוצגת בימים אלה במרכז הכנסים על-שם דוד לופאטי במכון ויצמן למדע, באצירת יבשם עזגד, ממשיך אפרת להתרות בנו ולהזהיר שאנו מביאים על עצמנו אסון. שהעולם לא יוכל לסבול עוד זמן רב את מעללינו התעשייתיים. שה"קידמה", שאינה מלווה בהתחשבות בסביבה אינה אלא תעתוע זמני; שזו רק שאלה של זמן – או של שבר זמן – עד שנעבור את נקודת האל-חזור ביחסינו עם העולם שבו אנו חיים. ארובות מכל הסוגים והגדלים פולטות חומרים "לא נחמדים" לאטמוספירה האחת והיחידה שיש לנו. כיפות הקרח של הקטבים נמסות והולכות, ים המלח מתייבש, היערות "מבוראים" לצרכים קצרי-טווח כאלה ואחרים. ומעל לכל, טבלאות היאוש ממשיכות להיספר, ושעוני כל הארצות ממשיכים לתקתק ולמנות את שברי הזמן – בדרך אל קו הגמר.
בני אפרת (1936) הוא מראשוני האמנים המושגיים בישראל. הוא נולד בלבנון, עלה לישראל בהיותו בן 11 וגדל בקיבוץ יגור. לאחר שסיים את לימודיו במכון אבני, עבר ללונדון ולמד ב"סן מרטין" (St. Martin). לאחר מכן עבר לניו-יורק, ומשם לפאריס, בעקבות הזמנה ממרכז פומפידו שהעניק לו סטודיו לשנתיים. לאחר מכן עבר לאמסטרדם, משם לאנטוורפן, וב-2009 חזר לישראל.
בשנת 1976 הציג מיצג משולב וידיאו בשם "גשר פוטני" Putney Bridge בגלריה של המכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס, MIT. שם פגש את המדענים קרל סגאן ופיליפ מוריסון שהפנו את תשומת לבו לשאלות של סביבה ואקולוגיה. אפרת פתח בתחקיר שהחדיר בו מודעות לשואה האקולוגית שהאנושות מביאה על עצמה. בעקבות זאת, בשנת 1982 שלח מכתב למוזיאונים ולאוצרים בכל העולם, בזו הלשון: "אני מבקש להציב את יום מותי המשוער, 2030, כנקודת מוצא לתיארוך עבודותיי".  זה פשר מספור השנים בשמות עבודותיו מאז ועד היום. אפרת מנסה לנוע בזמן ולשגר אלינו מסרים מן העתיד, בתקווה שאולי ידיעת העתיד להתרחש תגרום לנו לעצור לרגע, ואולי לוותר על משהו היום, כדי לשפר את מה שצפוי לנו מחר.