מיכאל דרוקס

"Zoom Out"

בניין המינהלה על-שם סטון, קומת הכניסה

1

אין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר לדעת מה יהיה בעתיד. מה יהיה מחר. מה יהיה הצעד הבא של "המערכת" שעוטפת אותנו, שבתוכה אנחנו חיים. אנחנו (מדענים, אמנים, אנשים באשר הם) שואפים להבין את חוקי המשחק של העולם. הבנה כזאת עשויה לאפשר לנו להתכונן כראוי למחר.

מיכאל דרוקס מנסה, בצניעות, להציע לנו בסדרת הציורים המוצגים בתערוכה זו, מעין "כלים" שיפעילו את המחשבה והרגשות שלנו, ויובילו אותנו למסע של תובנות ותגליות פרטיות על מה שאולי עשוי להיות העתיד שלנו.

סדרת ציורים זו (בצבעי שמן ועטים על קרטון דק), נוצרה כדי לשמש מסגרת לניסוי שנועד לבדוק עד כמה מבקרים בתערוכה מוכנים להתעכב לצד ה"כלים" (התמונות), ועד כמה הם מוכנים להשקיע בתהליך הזה את זמנם היקר (במקום לקרוא מיד את דברי ההסבר של אוצר התערוכה, ולרוץ הלאה לסעיף הבא בסדר היום העמוס שלהם).

מיכאל דרוקס נולד בירושלים בשנת 1940. בשנות ה-60 היה חבר בקבוצת 10+, יחד עם רפי לביא, בוקי שוורץ, ציונה שמשי, אורי ליפשיץ, בני אפרת, ועוד. באותן שנים התאפיינה יצירתו בקו פיגורטיבי. בהמשך נע מחוג היצירה שלו, לאט אבל בטוח, לעבר הקו המושגי. בדרך, בשנת 1975, יצר את אחת היצירות המזוהות עמו במיוחד – "דרוקסלנד" – דימוי עצמי המעוצב ומוצג כמפה טופוגרפית של חצי-אי.

ב-1980 יצר, בשיתוף עם חנוך לוין, סדרת הדפסים בשם "אדון זאב", ששילבה רישומים סוריאליסטיים של דרוקס, עם טקסט של לוין (משפט פתיח של לוין, לדוגמה: "הנה הפחד מטייל עם הכאב...").

בארבעת העשורים האחרונים, דרוקס חי ויוצר בלונדון. "אני מתמקד במשמעות הרעיונית של 'הציור' כיצירה דו-ממדית”, הוא אומר. "אני לא משתמש ביצירותי בממד הזמן או בממד השלישי (עומק) של המרחב. אני רואה את כל התמונות שלי כמעין 'תקריבים, מנותקים מהקשר'".

כלומר, הצופים מתבקשים, לפי התקריב, לנחש, או לפתח במחשבתם את התמונה הגדולה, השלמה?

"בדיוק. אני 'שותל' בתמונה כמה נקודות מיקוד שמאפשרות לצופה לנכס לעצמו את היצירה, להציב אותה בהקשר שנראה לו מתאים, ולהמשיך את הקווים ואת שדות הצבע בכיוונים רבים, אל מעבר לתמונה עצמה. כלומר, יש בתמונה כמה רמזים המאפשרים לצופים להוסיף ו"לשתול" בה, בתמונה, את ההקשר שלהם - וכך ליצור משמעות בעבורם. אם וכאשר זה קורה, הצופים מספקים ל'מערכת' את ממד הזמן".

לפי דרוקס, ציור "רגיל", תמיד מופנה אל האתמול, או מתעד את העבר. אבל מעשה האמנות שלו, בסדרת ציורים זו – שכאמור אינה נושאת מסר כלשהו אלא מתפקדת ככלי לשימוש עצמי - מאפשר לצופים לסגור (או למסגר) "היסטוריה חלקית עצמית", תוך התבססות על ההקשרים הפרטיים שלהם. אם וכאשר זה קורה יצירת אמנות דו-ממדית ("תקריב") הופכת לתופעה תלת-ממדית (שני ממדי המשטח שאליהם נוסף ממד הזמן), שמאפשרת לצופים לנוע במחשבותיהם על ציר הזמן אל העבר – וגם אל מה שעתיד לקרות.

אוצר: יבשם עזגד