נתונים נוספים
אבחנה
MCADD היא המחלה התורשתית הנפוצה ביותר שפוגעת בחמצון של חומצות שומן. חשד לאבחנה מתעורר בשני מקרים: כאשר ישנה תוצאה חריגה בבדיקת סקר יילודים או כאשר לנבדק יש תסמינים חשודים. MCADD נכללת בסקר היילודים בישראל, בכל מדינות ארה״ב ובמרבית התוכניות הדומות בעולם. בדיקת סקר יילודים מתבצעת באמצעות לקיחת ארבע טיפות דם מעקב הרגל של היילוד מייד לאחר הלידה ושליחתן לבחינה במעבדה. במעבדה מודדים את הכמות בדם של אציל-קרניטין מסוגים שונים, כלומר של חומצות שומן מחוברות לקרניטין. הצטברות של חומצות שומן באורך בינוני המתבטאת בעלייה ב-C8 ובמידה פחותה גם בעלייה ב-C6 ו-C10, מעבר לערכי הסף שנקבעו בתוכנית בדיקות הסקר, נחשבת לתוצאה חיובית. לאחר תוצאה כזו, יש להמשיך לביצוע בדיקות ביוכימיות. מדדים נוספים בבדיקת פרופיל אציל-קרניטין יכולים גם להראות ערכים חריגים, למשל רמות נמוכות של C0 (קרניטין חופשי), שכן הוא נקשר לעודפי ה-C8, ורמות נמוכות של C2, תוצר של פירוק חומצות שומן. הירידה ברמת חומרים אלו היא משנית למחלת MCADD. סמנים משניים נוספים הם עלייה קלה ב-C10:1 ועלייה ביחס C8/C2 ו-C8/C10.
ערכי אחוזון 99 בבדיקת פרופיל אציל-קרניטין ביילודים בארה״ב הם: 2.86 ננומול למ״ל של C8, 2.44 ננומול למ״ל של C6, 2.38 ננומול למ״ל של C10, 2.44 ננומול למ״ל של C10:1, יחס של 2.43 בין C8 ל-C2 ויחס של 2.53 בין C8 ל-C10. ערכי אחוזון 99 מייצגים את הערכים ש-99% מהיילודים נמצאים מתחת להם, כלומר ערכים שהם חריגים כלפי מעלה ומעוררים חשד ל-MCADD שמצריך בדיקות נוספות. במקרה של תוצאה חיובית בסקר יילודים, בדיקות המשך ביוכימיות כוללות בדיקת אציל-קרניטין בפלסמת הדם, בדיקת חומצות אורגניות בשתן, בדיקת אציל-גליצין בשתן, רמות של קרניטין חופשי ושל קרניטין כולל בפלסמת הדם. אם הבדיקות הביוכימיות תומכות באבחנה של MCADD, עדיין נדרשות בדיקות נוספות לקבלת אבחנה סופית.
מחקרים שניתחו את הנתונים מתוכניות סקר יילודים מראים שאבחנה וטיפול לפני הופעת תסמינים מגנים ממצב של דה-קומפנסציה מטבולית וסיבוכים קשורים. ישנן שתי התערבויות רפואיות שיש להתחיל מייד עם קבלת תוצאה חיובית בסקר יילודים, לפני שיש אבחנה סופית ותוך כדי שמבצעים בדיקות המשך. הראשונה, היא מניעה של מצבי רעב. השנייה, היא טיפול חירום הכולל מתן גלוקוז דרך הפה או הווריד. תסמינים של MCADD עלולים להופיע עוד לפני קבלת התוצאות של בדיקת סקר יילודים ואף דווחו מקרים חמורים ומסכני חיים בימים הראשונים לחיים.
אצל אדם שלא אובחן בבדיקת סקר יילודים או לא השלים את הבירור, חשד לאבחנה יכול להתעורר בעקבות הופעת תסמינים וסימנים קליניים. תוארו למשל מקרים של מבוגרים שהמחלה הופיעה אצלם לאחר רעב ממושך לקראת ניתוח או בעת שתיית אלכוהול לשוכרה. הסימנים הקליניים שמעוררים חשד למחלה כוללים: הידרדרות מהירה ולא פרופורציונלית במצב הרפואי בעקבות זיהום נפוץ שהוא בדרך כלל לא מסוכן; הקאות בעקבות מחלה נפוצה, שעלולות להחריף לרדמת (לתרגיה), פרכוסים ואפילו קומה; הגדלת כבד ומחלת כבד חריפה (במקרים אלו תסמונת ריי מצויה באבחנה המבדלת); וכן מוות פתאומי ובלתי צפוי, לעיתים קרובות עם עדות לכך שבמהלך 48 השעות לפני המוות היו רדמת (לתרגיה), הקאות ו/או רעב.
ישנם כמה ממצאים ראשוניים בבדיקות מעבדה שמעוררים חשד לאבחנה של MCADD בנבדק סימפטומטי (עם ביטויי מחלה): היפוגליקמיה היפוקטוטית, התקפים של רמת סוכר נמוכה בדם ללא פיצוי הולם באמצעות עליית גופי קטו; היפראמונמיה (רמת אמוניה גבוהה בדם), מופיעה בדרך כלל בתינוקות בוגרים יותר והיא יחסית מתונה – רמה גבוהה פי 1.5 עד 2 מהרמה התקינה; וערכים גבוהים בבדיקת תפקודי כבד, שמצביעים על פגיעה כבדית. בנתיחה לאחר המוות של אדם שנפטר מהמחלה, מוצאים בצקת מוחית והסננה של שומן לכבד, לכליות וללב. במקרה של ילד חולה שנפטר, ניתן לבצע בדיקה של אציל-קרניטין לזיהוי MCADD בטיפות הדם המיובשות שנלקחו לצורך בדיקת סקר יילודים עד עשור שנים לאחר הבדיקה. לשם כך, יש לשמור את הכרטיס שעליו דגימת הדם המיובשת (NBS DBS cards) בטמפרטורה של 8-4 מעלות צלזיוס.
MCADD היא מחלה אוטוזומלית רצסיבית, כך שאדם חולה רק אם יש לו שינוי גנטי (וריאנט) מחולל מחלה בשני העותקים של הגן ACADM. בדרך כלל, צאצא מקבל עותק אחד של הגן מכל אחד מההורים ולכן מניחים שכדי שיוולד ילד חולה שני ההורים צריכים להיות נשאים של עותק אחד של הוריאנט מחולל המחלה (נשאים הטרוזיגוטים). בהתאם, לחשד באבחנה יכולה לסייע היסטוריה משפחתית שהיא אופיינית למחלה אוטוזומלית רצסיבית העוברת בתורשה במשפחה. מחלה אוטוזומלית רצסיבית יכולה ״לדלג״ דור במשפחה ולהופיע רק בדורות מסוימים, בניגוד למחלה אוטוזומלית דומיננטית שמופיעה לרוב בכל דור. הסיכוי ללידת ילד חולה במחלה אוטוזומלית רצסיבית כאשר שני ההורים נשאים הטרוזיגוטים הוא 25% ולכן ייתכן שבמשפחה יזוהו אחים חולים. בבחינת ההיסטוריה המשפחתית, יש לקחת בחשבון גם אחים עם תסמונת ריי (שיש לה ביטוי קליני דומה ועלולים לטעות באבחנה בינה ובין MCADD) ואחים שמתו מוות פתאומי. אין בהיעדר היסטוריה משפחתית ידועה כדי לשלול את האבחנה ב-MCADD.
האבחנה הסופית ב-MCADD מבוססת על בדיקות ביוכימיות ו/או בדיקה גנטית מולקולרית שמזהה וריאנטים מחוללי מחלה בשני העותקים של הגן ACADM. אפשרות נוספת לביצוע האבחנה, היא זיהוי של פעילות מופחתת באופן משמעותי של האנזים MCAD בדם או בביופסיה של תאי סיב (פיברובלסטים) מהעור של הנבדק. בדיקות גנטיות מולקולריות של הגן ACADM הן בעלות רגישות גבוהה יחסית ולכן יכולות לחסוך את הצורך בביצוע בדיקה של רמת פעילות האנזים – בדיקה מורכבת יחסית שאפשרית במרכזים רפואיים מעטים. ניתן לבצע בדיקות לאחר המוות אצל מי שמתו באופן פתאומי ולא צפוי וקיים חשד שהיה להם חוסר ב-MCAD. שיטות ביוכימיות ומולקולריות רגישות מספיק כדי לזהות חולים אסימפטומטיים ואין צורך בבדיקות שנועדו לגרות הופעה של תסמיני המחלה כדי לזהותה.
הבדיקות הביוכימיות שמבוצעות לאדם עם חשד למחלה צריכות לכלול: אציל-קרניטין בפלסמת הדם, בדיקת חומצות אורגניות בשתן ובדיקת אציל-גליצין בשתן. רצוי לקחת את הבדיקות במהלך משבר מטבולי חריף, מכיוון שכל אחת מהבדיקות יכולה להניב תוצאות נורמליות אצל חולה כשהוא לא מצוי בסטרס מטבולי. חשוב לזכור, כי הסתמכות בלעדית על פרופיל אציל-קרניטין בפלסמת הדם עלולה להוביל להחמצת האבחנה.
אצל חולים, בדיקת אציל-קרניטין בפלסמה מראה: רמה גבוהה של C8-acylcarnitine(רמה גבוהה); רמות C6-, C10-, C10:1-acylcarnitines מעט מוגברות; ועלייה ביחס C8/C2 ו-C8/C10. אצל חלק מהחולים יש רמות נמוכות של C0 (קרניטין חופשי) ו-C2. החסר בקרניטין עלול להפחית או לבטל לגמרי את העלייה ברמות C8-, C6-, C10-acylcarnitinesוכך להסתיר את האבחנה ב-MCADD.
על מנת להיפטר מעודפי חומצות שומן בינוניות שלא עוברות חמצון במיטוכונדריה, הגוף מחבר אותן לגליצין (לקבלת אציל-גליצין) או הופך אותן לחומצות דיקרבוקסיליות – חומרים שניתן להפריש בשתן. בעת משבר מטבולי חריף, בדיקת חומצות אורגניות בשתן מראה: עלייה ברמה של חומצות דיקרבוקסיליות, כשהרמה הגבוהה ביותר היא של hexanoylglycine (C6), אחר כך של octanoylglycine (C8) ורמת decanoylglycine (C10) גבוהה פחות; רמה נמוכה של גופיפי קטו בזרום הדם או בשתן, שאינה הולמת את מצב המחסור בסוכר (היפוגליקמיה) שהנבדק מצוי בו; ורמות גבוהות של suberylglycine ושל dicarboxylic acids בבדיקת חומצות אורגניות בשתן. בסרום הדם בודקים בטא-הידרוקסי-בוטיראט – סוג של גופיף קטו – ואילו בשתן בודקים גופיפי קטו דרך בדיקת חומצות אורגניות או ketostix (סטיק שתן שמשנה צבע לפי ריכוז הקטונים).
תוספי תזונה של חומצות שומן בינוניות שרשרת (MCT) או צריכת מזונות המכילים אותן בכמות גבוהה, גורמים לעיתים קרובות לריכוזים גבוהים של חומצה אוקטנואית (C8) וחומצה דקנואית (C10). זהו כמובן לא מצב של המחלה הגנטית MCADD והוא נבדל בכך שהרמות של cis-4 decenoic acid (חומצת שומן לא רוויה) הן תקינות אצל מי שמקבלים תוספי תזונה ולא מוגברות כמו אצל חולי MCADD. לעיתים קרובות, בדיקת חומצות אורגניות בשתן אצל נבדק שהוא אסימפטומטי ויציב קלינית לא מספקת מידע מועיל לאבחנה. הסיבה לכך היא שהרמות של שלושת האציל-גליצין בשתן במצב זה היא בדרך כלל נמוכה מסף הגילוי של הבדיקה (פחות מ-10 מיקרו-מול אציל-גליצין לכל מול קראטינין).
בבדיקת אציל-גליצין בשתן מודדים את הרמות של n-hexanoylglycine, 3-phenylpropionylglycine ו-suberylglycine. בדיקה זו רגישה וספציפית יותר לזיהוי חולים אסימפטומטיים, כולל יילודים מייד לאחר הלידה וכן חולים עם ביטויי מחלה ביוכימיים קלים ובינוניים. במקרים אלו בדיקת חומצות אורגניות לבדה, כשהיא לא נעשית בשילוב עם בדיקת אציל גליצין בשתן, עלולה להחמיץ את האבחנה.
גישות שונות לביצוע בדיקה גנטית מולקולרית כוללות בדיקה ממוקדת (בדיקה הממוקדת בגן יחיד או פאנל רב-גני) ואפיון גנומי מקיף. לאחר שהתקבלה תוצאה חיובית בבדיקת סקר יילודים ובדיקות ביוכימיות נוספות מעלות חשד ל-MCADD, מומלץ לבצע בדיקה גנטית מולקולרית ממוקדת.
בדיקה הממוקדת בגן ACADM מתחילה בריצוף הגן, על מנת לזהות כמה סוגים של וריאנטים גנטיים: מקרים שבהם החלפת בסיס אחד בדנ"א הובילה להחלפת חומצת אמינו ברצף של החלבון (missense), מקרים שבהם החלפת בסיס אחד בדנ"א הובילה ליצירת קודון עצירה באמצע הגן - מה שגורם להפסקת תרגום החלבון בטרם הושלם (nonsense), שינויים בגן הפוגעים בעיבוד של מולקולת הרנ"א המשועתקת מהגן (splice site variants) וכן מחיקות ותוספות קטנות ברצף הגן. יש לשים לב כי כתלות בשיטת הריצוף, ייתכן שלא יזוהו מחיקות של מקטע מקודד שלם מתוך הגן (אקסון יחיד), של כמה מקטעים מקודדים (כמה אקסונים) או מחיקות או הכפלות של הגן כולו. אם הריצוף לא מזהה וריאנט מחולל מחלה, השלב הבא הוא ביצוע אנליזת מחיקות והכפלות על מנת לזהות מחיקות גדולות של אקסון שלם מתוך הגן או מחיקה או הכפלה של הגן כולו.
אפשרות נוספת לבדיקה ממוקדת היא פאנל רב-גני, שהוא פאנל בדיקה הכולל מספר גנים המצויים באבחנה המבדלת. במקרה זה, מומלץ לבצע פאנל בדיקה למחלות שפוגעות בחמצון של חומצות שומן (FAODs). לפאנל רב-גני יש שני יתרונות בולטים. ראשית, יש סבירות גבוהה שהוא אכן יזהה את הגורם הגנטי לתסמונת מבין התסמונות המתאימות לסימנים. שנית, בניגוד לאפיון גנומי מקיף שמאתר אלפי שינויים הקיימים בדנ"א של כל אדם, בפאנל של מספר גנים נבחרים יש פחות ממצאים שמשמעותם לא מובנת או לא מסבירה את הסימנים הקליניים. השיטות שבהן נעשה שימוש בפאנל רב-גני כוללות ריצוף, אנליזת מחיקות או הכפלות של הגנים הנבדקים ו/או בדיקות נוספות שאינן כוללות ריצוף. יש לשים לב כי הרכב הפאנל ורגישות הבדיקות שמבוצעות יכולים להשתנות ממעבדה למעבדה. מומלץ בתהליך האבחון של MCADD להשתמש בפאנל רב-גני שכולל אנליזה של מחיקות והכפלות.
במקרים שבהם לא נשקלה קודם לכן אבחנה ב-MCADD, משום שהנבדק היה קודם בריא או שהוא מת באופן מפתיע ובלתי צפוי, האבחנה מבוצעת בדרך כלל באמצעות אפיון גנומי מקיף. אפיון גנומי מקיף נעשה על ידי ריצוף אקסום (WES) או ריצוף גנום (WGS). ריצוף אקסום הוא השיטה בשימוש נרחב יותר מבין השתיים, במסגרתה מרצפים את כל חלקי הקוד הגנטי המקודדים לחלבונים. בדיקה ממוקדת לזיהוי הווריאנט c.985A>G, שנפוץ במיוחד באנשים ממוצא צפון אירופי, מזהה את הסיבה הגנטית למחלה ב-56% עד 91% מהמקרים. בדיקת ריצוף של הגן ACADM מסוגלת לזהות את הווריאנט מחולל המחלה ב-98% מהמקרים ואנליזת מחיקות והכפלות אפשרה זיהוי של הסיבה הגנטית למחלה בפחות מ-10 מקרים.
ישנן מספר בדיקות לפעילות האנזים MCAD. אחת מהן מבוצעת בתרבית של תאי סיב (פיברובלסטים) שנדגמים מהעור של הנבדק. נותנים להם חומצה פלמיטית (חומצת שומן) מסומנת או לא מסומנת וקרניטין והם מבצעים במעבדה חמצון של חומצות שומן. אחר כך, מודדים רק את האציל-קרניטין במצע הגידול (culture medium), או שוברים את התאים וכך מודדים גם את תכולת האציל-קרניטין בתאים (mix of culture medium and disrupted cells). הצטברות של C6-, C7-, C8-, C9-, and C10-acylcarnitines בתרבית פיברובלסטים מאשרת את האבחנה ב-MCADD.
בדיקות לא פולשניות באמצעות פלמיטט באנשים עם חשד להפרעה גנטית בחמצון חומצות שומן מאפשרות לזהות דפוסים של אצילקרניטין שספציפיים למחלת MCADD ויכולות לסייע באבחנה.
ניתן גם למדוד את פעילות האנזים MCAD בתרבית של תאי סיב (פיברובלסטים) או בתאי דם לבנים באמצעות מבחן חיזור ETF (electron transfer flavoprotein reduction assay). ETF הוא חלבון שתפקידו להעביר אלקטרונים הלאה בתהליך הפקת האנרגיה מחומצות שומן. הוא מקבל את האלקטרונים שלו כתוצאה מפעילות של אנזימים כמו MCAD ולכן אם יש בהם בעיה הוא יקבל פחות אלקטרונים. קבלת אלקטרונים מכונה בכימיה חיזור ומבחן חיזור ETF בודק כמה אלקטרונים הוא קיבל כמדד לרמת הפעילות של מנגנוני ניצול השומנים בתאים. אצל חולי MCADD הבדיקה מראה כי האנזים MCAD פועל ברמה נמוכה מ-10% מהרמה הרגילה. תוצאות דומות זוהו גם באמצעות בדיקתhigh-performance liquid chromatography (HPLC). מחקר אחד בתאי סיב הראה כי רמת פעילות MCAD אצל החולים נמוכה מ-35%.
מחקר משנת 2013 (Touw et al) הראה כי כאשר רמת הפעילות האנזימטית של MCAD בתאי דם לבנים היא יותר מ-10% מהרמה התקינה, אין צורך להימנע במיוחד מצום לאחר גיל שישה חודשים וכל עוד האדם בריא (ולא סובל למשל ממחלה זיהומית).
טיפול בשוטף
אין טיפול שמרפא חסר ב-MCAD. עם זאת, טיפול תזונתי יכול להקל ולמנוע חלק מהתסמינים. הטיפול היום-יומי כולל הימנעות מצום. יש להאכיל תינוקות עם MCADD לעיתים קרובות (כל שעתיים-שלוש), כאשר חלב אם או פורמולות רגילות לתינוקות מספקות בדרך כלל את הצרכים התזונתיים של התינוקות.
כדי להימנע מצום בלילה, ניתן לבצע האכלות במהלך הלילה, להקפיד על מתן חטיף לפני השינה או לתת עמילן תירס לא מבושל (2 גרם/ק"ג) לפני השינה, שמתעכל לאט מאוד לאורך הלילה. לצד הצורך להימנע מצום, חשוב לשמור על תזונה רגילה ובריאה, שבה לא יותר מ-30% מהצריכה הקלורית מקורה בשומנים. אין לחולים צורך בתזונה שכוללת עודף קלורי והאכלת יתר שלהם יכולה להוביל להשמנת יתר, שגם לה ישנם סיכונים בריאותיים.
על כל החולים ב-MCADD להימנע מדילוג על ארוחות או מדיאטות לירידה במשקל המשלבות צום. פעילות גופנית ממושכת או עצימה במיוחד מחייבת לוודא מראש שצורכים מספיק פחמימות ונוזלים. כאשר ניתוח מחייב צום של מספר שעות, מומלץ לתת לחולים גלוקוז דרך הווריד. קיימות הנחיות כלליות לגבי משך הצום הרצוי בין ארוחות אצל חולים אסימפטומטיים: מלידה ועד גיל 4 חודשים, אין לצום יותר מ-4 שעות ביום או בלילה; בין הגילים 12-5 חודשים, ניתן להוסיף שעת צום אחת על כל חודש חיים נוסף (כלומר בגיל 5 חודשים ניתן לצום עד 5 שעות וכן הלאה, עד למגבלה של 12 שעות צום בגיל שנה); מגיל שנה ולאורך כל החיים, יש להימנע מצום של יותר מ-12 שעות. למרות זאת, בחולים עם וריאנטים מחוללי מחלה שקשורים למחלה קלה יותר ופעילות של האנזים MCAD ברמה של יותר מ-10% מהרמה התקינה, ייתכן שהגבלה זו של שעות הצום לא נדרשת לאחר הילדות המוקדמת וכל עוד הם במצב בריאותי תקין (ולא סובלים למשל ממחלה זיהומית).
לעיתים, לחולי MCADD חסר בקרניטין שהוא משני למחלה. קרניטין נדרש במצב תקין להכנסת חומצות שומן למיטוכונדריה וב-MCADD הוא מנוצל יתר על המידה כדי לפנות את עודפי חומצות השומן הבינוניות לשתן. הטיפול השכיח הוא על ידי נטילה דרך הפה של L-carnitine במינון התחלתי של 25-50 מ"ג/ק"ג ליום, מחולקים ל-3-4 מנות. עם זאת, לא בכל מרכז רפואי ממליצים בכלל לתקן את חסר בקרניטין שמשני למחלה. המטרה של מתן קרניטין לחולים עם חסר, היא סילוק מטבוליטים שמצטברים בגוף ורעילים לו. בחולים עם שני עותקים של הוריאנט מחולל המחלה c.985A>G, שנפוץ באנשים שמוצאם צפון אירופי, ייתכן שיידרש טיפול במינונים גבוהים יותר של L-carnitine.
בשל הצורך באכילה תכופה, מחקרים ארוכי-טווח בחולי MCADD הראו כי הם נוטים לפתח עודף משקל. יש לנקוט בצעדים לשמירה על המשקל כמו הדרכה בנושא תזונה נכונה ולהמליץ על פעילות גופנית. במקרים של עיכוב התפתחותי ואפזיה, שהיא פגיעה בכישורי השפה, יש להעניק לילדים חולים את הטיפול הסטנדרטי במצבים אלו, בהנחיית רופא מומחה להתפתחות הילד. על הטיפול לכלול הערכה של הכישורים המוטוריים, התמודדות באופן עצמאי עם מטלות יום יומיות (כישורים אדפטיביים), כישורים קוגניטיביים וכישורי שפה.
יש לבדוק האם יש צורך בתוכנית התערבות מוקדמת. הטיפול בעיכוב התפתחותי ומוגבלות שכלית משתנה עם הגיל. על פי המלצות הטיפול בארה"ב מלידה ועד גיל שלוש שנים, התערבות מוקדמת היא חשובה. תוכנית התערבות מוקדמת יכולה לכלול בין היתר ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וקלינאות תקשורת. החולים מקבלים את הטיפול הסטנדרטי גם במקרה של הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות (ADHD), בהנחיית רופא מומחה בהתפתחות הילד או פסיכיאטר. יש לבצע אצל חולי MCADD הערכה של חולשת שרירים, שכוללת בדיקת מיומנויות מוטוריות גסות ועדינות וקביעה האם יש צורך בטיפול פיזיותרפיה (לשיפור יכולות מוטוריות גסות) או ריפוי בעיסוק (לשיפור יכולות מוטוריות עדינות). ניתן להתייעץ בעניין עם מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום.
לעיתים, יש צורך בטיפול במשבר מטבולי מחוץ לבית חולים. למשל, במצב קטבולי, כלומר מצב שבו הגוף מפרק חומרים בשל מחסור באנרגיה, שהוא קל יחסית. ההגדרה של מצב קטבולי קל יחסית היא שחום גוף החולה נמוך מ־38.5 מעלות צלזיוס, הוא מסוגל לקבל מזון דרך הפה או בצינור למערכת העיכול ללא הקאות או שלשולים חוזרים ואין שום תסמין נוירולוגי. הטיפול במצב כזה מצריך מתן פחמימות לחולים דרך הפה או דרך הזנה אנטרלית (מתן מזון ישירות למערכת העיכול דרך צינור). כמו כן, יש להעלות את המינון של תוסף הקרניטין במצבים אלו. במצב קל ניתן לנסות ולטפל בבית למשך עד 12 שעות ולהעריך מחדש את המצב מדי שעתיים כדי לזהות שינוי במצב הרפואי. במקרה שהחולה מפתח חום ניתן לתת תרופות להורדת חום כמו אצטמינופן ואיבופרופן ואם יש הקאות ניתן לתת תרופות נוגדות בחילה.
לעיתים חולי MCADD מגיעים למצב חמור יותר - משבר מטבולי המצריך טיפול בבית חולים. מחלה חריפה מעמידה תינוק עם MCADD בסיכון גבוה למשבר מטבולי. יש להתייחס למשבר מטבולי כמצב חירום רפואי וחיוני להתחיל טיפול בהזדמנות הראשונה. בעת משבר, יש להתייעץ עם גנטיקאי קליני (המתמחה במחלות מטבוליות) בהקדם האפשרי. במשבר מטבולי יש קטבוליזם מוגבר (פירוק חומרים בגוף) בשל חום גבוה, צום סביב לניתוח או הליך התערבותי אחר, או בשל הקאות או שלשולים חוזרים. במצב של קטבוליזם מוגבר יש לתת פחמימות פשוטות דרך הפה (למשל טבליות גלוקוז או משקאות מתוקים לא דיאטטיים) או דרך הווריד. מומלץ להתחיל מייד במתן תוך-ורידי של תמיסת דקסטרוז 10% בשילוב עם אלקטרוליטים במידה שנדרשת על מנת לטפל בחוסר איזון של אלקטרוליטים ובשינויים ברמת החומציות (pH). יש לתת את התמיסה בקצב גבוה פי 1.5 מזה שדרוש לקיום המטופל אם לא היה במשבר מטבולי (1.5x maintenance rate) או בקצב של 12-10 מ״ג גלוקוז לק״ג מסת גוף לדקה. מטרת טיפול זה היא להגיע לרמת גלוקוז בדם שגבוהה מ-5 מילימול לליטר (או בין 120 ל-170 מ״ג לד״ל).
חשוב להתחיל מוקדם ככל האפשר בחקירת הגורם הבסיסי לסטרס המטבולי ולטפל בגורם, למשל מחלה זיהומית. יש לשקול מתן תוספים של L-carnitine, טיפול רפואי מקובל שמבוסס על ההנחה התיאורטית שקרניטין יכול אולי למנוע הידרדרות מטבולית והגעה למצב של דה-קומפנסציה. עם זאת, אין למתן תוספי קרניטין השפעה קלינית מוכחת מחקרית.
כמחלה כרונית שמלווה את החולים בה לאורך כל החיים ומשפיעה באופן שונה בגילים שונים, חשוב לבצע מעבר נכון בבוא העת מליווי של רופאי ילדים לליווי רפואי של מבוגרים. ההעברה של הליווי הרפואי צריכה להתבצע באופן מסודר ומתוכנן מראש, כך שמקפידים על המשך טיפול רציף ונעזרים בצוות רב-מקצועי כולל רופאים בעלי תחומי מומחיות שונים ואנשי צוות נוספים. גישה אחת מציעה שבעת המעבר מילדות לבגרות, רופא פנימי המטפל במבוגרים יפגוש את החולה עם MCADD יחד עם רופא הילדים המתמחה במחלות מטבוליות, דיאטנים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. כיוון שהמהלך ארוך-הטווח של מחלות מטבוליות המתחילות בילדות עדיין לא ידוע במלואו, חשוב שלחולים יהיה לאורך החיים ליווי רפואי של מרכז רפואי המתמחה במחלות מטבוליות ובעל משאבים מספיקים לטיפול ומעקב. בנוסף לטיפולים שתוארו, ישנן מספר תרופות לטיפול בחולי MCADD שמצויות בשלבי מחקר שונים, ביניהן triheptanoin, glycerol phenylbutyrate ו- sodium phenylbutyrate(נכון לאוגוסט 2025).
סיכון גנטי לבני משפחה
MCADD היא מחלה אוטוזומלית רצסיבית, כך שאדם חולה רק אם יש לו שינוי גנטי (וריאנט) מחולל מחלה בשני העותקים של הגן ACADM. בדרך כלל, צאצא מקבל עותק אחד של הגן מכל אחד מההורים ולכן מניחים שאם נולד ילד חולה שני ההורים הם נשאים של וריאנט מחולל מחלה (נשאים הטרוזיגוטים). נשאים הטרוזיגוטים - שיש להם וריאנט מחולל מחלה באחד העותקים של הגן ועותק שני תקין - הם אסימפטומטיים ולא בסיכון לפתח את המחלה. לכל צאצא של זוג הורים נשאים יש סיכון של 25% לרשת שני עותקים של הוריאנט ולחלות, 50% לרשת עותק אחד תקול ואחד תקין ולהיות בעצמו נשא הטרוזיגוטי וסיכוי של 25% לרשת שני עותקים תקינים. כל אח של הורה נשא מצוי בעצמו בסיכון של 50% להיות נשא. מומלץ לבצע בדיקה גנטית מולקולרית לשני ההורים של חולה מאובחן, על מנת לברר את מצבם הגנטי ולהעריך את הסיכון להישנות המחלה במשפחה.
במקרה שאחד ההורים לא מתגלה כנשא בבדיקה גנטית מולקולרית ושני ההורים זוהו כהורים הביולוגיים בבדיקת הורות, ייתכן שאחד משני הווריאנטים מחוללי המחלה הופיע לראשונה אצל הילד החולה (דה-נובו) ולא עבר קודם בתורשה במשפחה. אפשרות נוספת היא שההורה שלא זוהה כנשא הוא בעל מוזאיקה (פסיפס גנטי). במצב של מוזאיקה קיימות בגופו של אדם (במקרה זה ההורה) שתי אוכלוסיות תאים או יותר הנבדלות במטען הגנטי שלהן. הפסיפס הגנטי אצל ההורה נוצר מכך שלאחר ההפריה ובעת ההתפתחות העוברית של אותו הורה התרחש שינוי גנטי, שגרם להופעת הווריאנט מחולל המחלה רק בחלק מתאי גופו. במצב בו המוזאיקה היא בתאי הנבט של ההורה - התאים מהם מתפתחים תאי הזרע בזכר והביציות בנקבה - עלול להיוולד לו ילד חולה שנוצר מהפריה של תא מין שנושא את הווריאנט מחולל המחלה. יש לשים לב שבדיקת דנ"א של תאי הדם הלבנים בהורה לא בהכרח תזהה מקרים של מוזאיקה שכן התאים הנדגמים לא בהכרח יהיו חלק מאוכלוסיית התאים הפגועים ולפיכך הוא נראה כמי שאינו נשא.
במקרה שלחולה ישנם שני וריאנטים מחוללי מחלה שהם זהים אחד לשני (ולא שני וריאנטים שבכל אחד פגם גנטי שונה מוביל למחלה) ובנוסף אחד מהוריו לא זוהה כנשא, קיימות שתי אפשרויות נוספות: אצל החולה ישנה מחיקה גדולה יחסית של חומר גנטי - מחיקה של מקטע מקודד (אקסון) אחד שלם או של מספר מקטעים מקודדים באחד מעותקי הגן - שלא זוהתה בבדיקת ריצוף ולכן רק היה נדמה שיש לו שני וריאנטים זהים; או שמדובר באיזודיזומיה חד-הורית. בכל תא בגופנו 23 זוגות כרומזומים. במצב הרגיל, כל ילד יורש כרומזום אחד מכל זוג מהאב וכרומוזום שני מהאם. במקרים של דיזומיה חד הורית, ילד מקבל בשונה מהרגיל זוג כרומזומים מאותו הורה. איזו-דיזומיה חד הורית, היא סוג של דיזומיה חד הורית שבו לא רק שהילד יורש זוג כרומזומים מאותו הורה, אלא שהוא יורש שני שכפולים של אותו כרומזום הורי (ולא את זוג הכרומזומים שיש להורה).
על אף שנמצא קשר בין סוג השינוי הגנטי שיש לחולים ובין האופן שבו המחלה מתבטאת אצלם (Genotype-Phenotype Correlations), אין התאמה מוחלטת ולא ניתן לנבא בדיוק כיצד תתבטא המחלה לפי השינוי הגנטי. כמו כן, חלק מהאנשים שיש להם וריאנטים מחוללי מחלה בשני העותקים של הגן ACADM יכולים להיות אסימפטומטיים עד הבגרות המאוחרת. מסיבות אלו, מומלץ לבצע בדיקה גנטית מולקולרית גם לאחים של חולה מאובחן, שעל פניו אין אצלם סימני מחלה.
כאשר חולה MCADD מעמיד צאצאים עם הורה שני בריא שאינו נשא, כל הילדים יהיו נשאים הטרוזיגוטים עם עותק אחד של וריאנט מחולל מחלה. עם זאת, נשאות של וריאנט מחולל מחלה אחד בגן ACAD היא נפוצה למדי באוכלוסייה ולכן ייתכן שלחולה ב-MCADD יש בן או בת זוג נשאים. לפיכך, חשוב לבצע בדיקה גנטית מולקולרית בכל מקרה לצאצאים של חולה ב-MCADD. אם אצל אחד מבני משפחה זוהו וריאנטים מחוללי מחלה בשני העותקים של הגן MCADD, ניתן לבצע בדיקות גנטיות לבני משפחה נוספים לזיהוי נשאים.
הזמן האופטימלי לפנייה לייעוץ גנטי לקביעת הסיכון הגנטי ודיון בזמינות של בדיקות גנטיות טרום לידה או טרום השרשה, הוא לפני ההיריון. אבחון גנטי טרום השרשה (PGD) הוא שיטה המאפשרת אבחון גנטי של טרום-עובר בתהליך של הפריה חוץ גופית, על מנת לאפשר לידות של תינוקות בריאים במשפחות שקיים בהן סיכון גבוה להורשת מחלה גנטית קשה לתינוק. ראוי להציע ייעוץ גנטי, כולל דיון בסיכונים לצאצאים והאפשרויות הקיימות להעמדת צאצאים, למבוגרים צעירים שהם חולים ב-MCADD, נשאים או בסיכון להיות נשאים. המחלה לא שכיחה רק באנשים ממוצא צפון אירופי אלא גם בקרב עמים ילידים בארה״ב, אמיש ומנוניטים.
כאשר אצל נבדק עם חשד ל-MCADD לא ניתן היה להגיע לאבחנה סופית, מומלץ לשמור דגימות דנ״א שכן סביר כי שיטות הבדיקה וההבנה המדעית בתחומי הגנטיקה ומנגנוני המחלה ישתפרו בעתיד. מדינות שונות שומרות דגימות דם יבש שנלקחות במסגרת בדיקות סקר יילודים לפרקי זמן משתנים. לעיתים ניתן להשיג דגימות אלו בהסכמת המטופל עצמו או הוריו, לצורך בדיקות ביוכימיות או גנטיות מולקולריות בדיעבד. יש חשיבות רבה לביצוע בדיקות סקר יילודים שכוללות בדיקת אציל-קרניטין בפלסמת הדם ואציל-גליצין בשתן. חשוב להתייעץ עם גנטיקאי קליני המתמחה במחלות מטבוליות.
