פרטי המחלה Mucopolysaccharidosis Type 4 (MPS4)

לרוב החולים אין ממצאים קליניים ייחודיים בלידה. עם זאת, ייתכן שיופיעו מאפיינים מסוימים בלידה, כולל מצח בולט, פקטוס קרינטום (בליטה של עצם בית החזה כלפי חוץ) וקיפוזיס שעשויים לעורר חשד למחלה. סביב גיל 3 מתעוררים מאפיינים נוספים שיכולים להגביר את החשד. אלו כוללים פגיעה נשימתית כמו דום נשימה בשינה, סיבולת נשימתית נמוכה ועוד, מומים במסתם הלב, מומים דנטליים. בנוסף, לחולים קומה נמוכה ולא פרופורציונלית בולטת עם גוף קצר וגפיים תקינות, ולגוס בברך ובירך, ניידות יתר במפרקים, הליכה מתנדנדת עם נפילות תכופות, עיוותים בבית החזה ובעמוד השדרה. בנוסף לליקויי ראייה. צילום רנטגן של עמוד השדרה יהיה לא תקין. ממצאים נפוצים כוללים היפופלזיה אודונטואידית, עקמת, וממצאים נוספים שמצביעים על התפתחות עצם לא תקינה. ניתן לבצע בדיקות שתן לניתוח איכותי וכמותי של גליקוזאמינוגליקנים (GAGs), בודקים גם נוכחות וכמות של האנזימים קרטן סולפט (KS) וכונדרואיטין-6-סולפט (C6S). עלייה ב־KS יכולה להעיד על חסר באנזים GALNS או β-גלקטוזידאז ומכוונת לMPS4 באופן כללי ולא לאחד מתתי הסוגים, בעוד עלייה ב־C6S מצביעה על חסר GALNS ומכוונת לMPS4A. עם זאת, ייתכן שבדיקות GAGs תהיינה תקינות למרות מחלה, ולכן סופית מחייבת בדיקה גנטית. אבחנה סופית מתבצעת באמצעות בדיקות גנטיות בהן מחפשים פגמים בגנים GLB1 או GALNS או בגנים שעשויים להוביל לבעיות דומות (כגון תסמונות MPS אחרות). כאשר מתעורר חשד סביר למחלה ניתן לבצע בדיקה גנטית למספר גנים (A multigene panel) הכוללים את הגנים הנ"ל ועוד גנים אחרים שקשורים למצבים דומים. גישה זו נפוצה בקליניקה כיוון שהתסמינים במחלה זו מגוונים ויכולים להזכיר תסמונות גנטיות נוספות שמתייצגות באופן דומה. כאשר אין חשד ברור למחלה או שהתסמינים אינם חד משמעיים, משתמשים בשיטה של אפיון גנומי מקיף שמחפשת שינויים בכל הגנים, לא רק באלו הקשורים למחלה הזו. שיטה זו כוללת ריצוף אקסום (WES) או ריצוף גנום (WGS). ריצוף אקסום בשימוש נרחב יותר מבין השתיים. בריצוף אקסום מרצפים את כל מקטעי הדנ"א המקודדים לחלבונים בעוד שבריצוף גנום מרצפים את כל הגנום כולל מקטעים שאינם מקודדים לחלבונים.

הטיפול בMPS4 מתמקד בהקלה על הסימפטומים ובשיפור איכות החיים ומצריך מעקב והתערבות של צוות רפואי רב תחומי כולל פיזיותרפיסט, אורטופד, קרדיולוג, תמיכה פסיכולוגית וסוציאלית ועוד. כיום קיים טיפול ERT-enzyme replacement therapy (טיפול שבו נותנים למטופל אנזים חסר או פגום בצורה סינתטית כדי לפצות על החסר בגוף). התרופה נקראת Vimizim ומחליפה את האנזים GLANS, היא ניתנת במינון שבועי של 2 מ״ג/ק״ג בעירוי. הטיפול אינו מרפא אך עשוי לשפר סבולת ואיכות חיים, עם טיפול מקדים באנטיהיסטמינים (נוגדי אלרגיות) למניעת תגובות עירוי. נמצא שהטיפול מביא לשיפור משמעותי במבחן הליכה 6 דקות, אך לא בתפקוד לבבי או ריאתי. השפעתו על שלד וגדילה מוגבלת, ולרוב לא משנה את הגובה הסופי. נדרש מעקב רב־תחומי אחר היכולות הפיזיות של החולים, בהובלת מומחים בכירורגיה אורתופדית, נוירולוגיה ופיזיותרפיה. זאת על מנת לייעל את הטיפול, לשפר את יכולת ההתניידות, ולמנוע סיבוכים כגון פגיעות במפרקים, בעיות יישור, או נזק לחוט השדרה הצווארי. הטיפול בעיוותים במערכת השלד יכולה להסתכם בפיזיותרפיה או בהתערבות אורטופטית ולעיתים כירורגית בהתאם למצב המטופל. ולגוס בירך ובברך יכול להיות מטופל באמצעות ניתוח הכוונת גדילה (ניתוח שבו עוצרים זמנית את הגדילה בצד אחד של העצם, כדי לאפשר לה להתיישר בהדרגה עם הגדילה הטבעית) יש לקחת בחשבון שחלון הזמן לטיפול זה הוא כל עוד העצמות גדלות. ניתן לתקן עיוותים מסוימים באמצעות אוסטאוטומיה (ניתוח שבו שוברים או חותכים עצם באופן מבוקר, ולאחר מכן מיישרים או משנים את המנח שלה). במקרים חמורים מבצעים ניתוח להחלפת מפרק ירך מלא. התערבות בהיפופלזיה אודונטואידית נצרכת כאשר ישנו חוסר יציבות של עמוד השדרה הצווארי העליון או כאשר קיימים ממצאים קליניים של פגיעה בחוט השדרה הצווארי. לרב מבצעים ניתוחים להורדת לחץ מחוט השדרה ולקיבוע וייצוב החוליות הצוואריות. קיפוזיס מטופל בהתאם לחומרתו. בקיפוזיס מתחת ל־45° מספיק עקב קליני והדמייתי, בעוד שמעל 45° קיים סיכון גבוה להתקדמות ולכן מומלץ על שימוש בגבס לעיכוב ההתקדמות. איחוי עמוד שדרה כירורגי נשקל כאשר הקיפוזיס מתקדם מעל 70°, או כשקיימים כאבים או סימנים נוירולוגיים עקב היצרות תעלת השדרה. באופן כללי, בכל התערבות כירורגית נדרש ניטור של תפקוד חוט השדרה כיוון שהיצרות או לחץ על חוט השדרה יכול לגרום לפגיעה בחוט השדרה. קצב לב מוגבר יכול להצביע על מנגנון פיצוי על קוטר חדר שמאל קטן ונפח פעימה קטן. עבור חולים סימפטומטיים עם בעיות מסתמים מתקדמות, שוקלים ניתוח להחלפת מסתם. הליך זה נשקל בקפידה כיוון שיכול להוביל לסיכון מוגבר לפירוק והסתיידות המסתם, ולעיתים מצריך שימוש לכל החיים בנוגדי קרישה (דבר שיכול להוביל לסיכונים אחרים). מומלץ טיפול מונע נגד זיהום בקירות הלב (אנדוקרדיטיס) בסיכון גבוה. טיפול התחלתי בהפרעות בנשימה יכול להיות הסרה של שקדים מוגדלים סביב גיל 7. אצל חולים עם חסימה קשה יותר בדרכי הנשימה העליונות, יש לשקול התערבויות נוספות כגון CPAP (מכשיר שנותן אוויר בלחץ קבוע כדי לשמור על דרכי הנשימה פתוחות בזמן שינה), NIPPV (מספק נשימה בלחץ חיובי ללא צינור פנימי), טרכאוסטומיה (פתיחת צינורית ישירות בקנה הנשימה כדי לאפשר מעבר אוויר) או ניתוח שחזור קנה הנשימה. חסימה בדרכי הנשימה התחתונות המתבטאת בצפצופים וזיהומים חוזרים מטופלת באמצעות מרחיבי סימפונות ובמקרים מסוימים, קורטיקוסטרואידים. מחלת ריאות חסימתיות מנוהלות באמצעות טיפול תומך. בשל הסיכון המוגבר לזיהום ריאתי, מומלץ לכלל החולים לקבל חיסונים נגד שפעת ודלקת ריאות, כמו גם חיסונים שגרתיים. פרוצדורות הדורשות הרדמה דורשות תכנון ניכר ומומלץ לבצע אותן במקום שבו המרדימים מנוסים בבעיות דרכי הנשימה של MPS4, כגון אנטומיה לא תקינה והצטברות GAG, עמוד שדרה צווארי לא יציב ומחלת ריאות מתקדמת (הן מגבילה והן חסימתית). יש צורך במעקב אחרי תזונה מאוזנת שתאפשר גדילה מיטבית ולא תביא להשמנת יתר כיוון שהשמנה מביאה לעומס על עמוד השדרה ולהביא להתדרדרות מהירה יותר של המחלה. בנוסף, יש להקפיד על צריכת ויטמין D וסידן לחיזוק העצמות. ליקויי הראייה מטופלים בהתאם למצב. בחולים עם קטרקט ניתן לבצע ניתוח להסרתו, ובמקרים של עכירות בקרנית מומלצת לעיתים קרובות השתלת קרנית. השתלה זו עשויה לשפר את הראייה למספר שנים, אך לעיתים מתפתחת מחדש עכירות גם בקרנית המושתלת. בעיות בשיניים מטופלות באותו אופן שבו יטופלו אצל מטופלים שאינם חולי MPS4 על פי המלצת רופא שיניים או אורטודנט. מכיוון שהחולים סובלים מדלקות חוזרות באוזניים, מומלץ על צינורית אוורור לאוזן (כפתוריות, צינורית קטנה שמוחדרת בניתוח זעיר לעור התוף). המטרה היא לאפשר ניקוז של נוזלים מאוזן התיכונה ולאוורר אותה, כדי למנוע דלקות חוזרות או ירידה בשמיעה. בנוסף, מרבית החולים נעזרים במכשירי שמיעה.

MPS4 עוברת בתורשה אוטוזומלית רצסיבית, כלומר, אם ידוע ששני ההורים הם הטרוזיגוטיים (נשאים של עותק אחד תקין ועותק שני וריאנט) לוריאנט פתוגני הקשור למחלה, לכל ילד יש סיכוי של 25% להיות חולה (כלומר, לרשת עותק וריאנט מכל הורה), סיכוי של 50% להיות נשא אסימפטומטי (כלומר, לרשת עותק וריאנט רק מהורה אחד) וסיכוי של 25% להיות בריא, לא מושפע ולא נשא. לאחר שזוהתה וריאציה פתוגנית הקשורה למחלה בבן משפחה שנפגע, אפשר לבצע בדיקות גנטיות לפני הלידה, כמו בדיקת מי שפיר או סיסי שליה. בדיקות אלו מאפשרות לזהות אם העובר ירש את השינויים הגנטיים הקשורים למחלה. במקרים מסוימים, ניתן גם לבצע בדיקות גנטיות לפני השרשת העובר (PGD), המאפשרות לבחור עוברים שאינם נושאים את השינויים הגנטיים הגורמים לתסמונת.