נתונים נוספים
אבחנה
הממצאים הקליניים האופייניים לחולה פראדר-ווילי משתנים עם הגיל. יש לחשוד בתסמונת בילוד עם היפוטוניה (מתח שרירים נמוך) ויכולת מציצה ירודה. התסמינים שמעוררים חשד בגיל חודש עד שנתיים, הינם היפוטוניה, תיאבון ויכולת מציצה ירודים וכן עיכוב התפתחותי. בגיל שנתיים עד שש הסימנים הם היפוטוניה עם היסטוריה של יכולת מציצה ירודה ועיכוב התפתחותי. בין גילאים 6 ו-12 מאפיינים את החולה עיכוב התפתחותי ואכילה מופרזת עם השמנה מרכזית (בטנית) במקרים שאין בקרה חיצונית. ההיפוטוניה בדרך כלל ממשיכה ולחולים ישנה היסטוריה של יכולת מציצה ירודה.
מגיל 13 ועד לבגרות הסימנים מעוררי החשד הם מוגבלות שכלית קלה בדרך כלל, אכילה מופרזת והיפרפגיה, שהינה דחף קיצוני לצרוך מזון אשר אינו יודע שובע. דחף זה גורם להשמנה מרכזית אם אין בקרה חיצונית. זאת לצד היפוגונדיזם, כלומר תפקוד ירוד של בלוטות הורמוני המין, הנגרם מבעיה בהיפותלמוס במוח (Hypothalamic hypogonadism) ו/או ביטויים התנהגותיים אופייניים.
מבחינת בדיקות המעבדה, מחיקה של אזור 13-11.2 בזרוע הארוכה של כרומזום 15 הוא ממצא מעיד אך לא מספיק לבדו לאבחון המחלה. האבחנה הסופית מבוססת בנבדק על זיהוי של חריגות במתילציה (תהליך שבו נוספות קבוצות מתיל לדנ"א) באזור בגנום המכונה Prader-Willi critical region ומצוי בזרוע הארוכה של כרומוזום 15. בדיקה כזו, תזהה בחולה החתמה גנומית של הכרומזום האמהי בלבד.
האזור הקריטי לתסמונת פראדר-ווילי בגנום הוא אזור שעובר החתמה גנומית. החתמה גנומית היא תופעה טבעית שבמסגרתה שני העותקים של אותו גן (אללים) עוברים מודיפיקציות (שינויים, למשל הוספת קבוצות מתיל) הנבדלים אלו מאלו. שינויים אלו גורמים לכך שרק אחד העותקים של הגן, או זה שהגיע מהאב או זה שהגיע מהאם מתבטא באופן רגיל. במקרה של האזור הקריטי לתסמונת פראדר-ווילי רק העותק שהתקבל מהאב מתבטא. אם יש בעיה בעותק היחיד שמתבטא ומקורו מהאב, מתרחשת התסמונת.
ישנם שלושה תרחישים אפשריים הגורמים לתסמונת פראדר-ווילי. אפשרות ראשונה, היא מצב שבו ילד מקבל מאביו כרומוזום 15 שבו יש מחיקה של גנים באזור 13-11.2 של הזרוע הארוכה (העותק מהאם לא מתבטא בשל ההחתמה והוא נותר ללא ביטוי של הגנים). אפשרות שנייה היא דיזומיה חד הורית (uniparental disomy) שהתרחשה אצל האם. במצב הרגיל, כל ילד יורש כרומזום 15 אחד מהאם ואחד מהאב, אלא שבמקרים של דיזומיה חד הורית אצל האם, הילד מקבל שני כרומזומים מהאם (שניהם לא מתבטאים). אפשרות אחרונה היא פגם בהחתמה הגורם גם לעותק האבהי לא להתבטא, זה יכול לקרות בשל מחיקה של אזור שנקרא imprinting center או אפימוטציה. אפימוטציה היא מצב שבו גנים שהיו אמורים להתבטא לא מתבטאים או להפך.
ישנם כמה קווים של בדיקות גנטיות המבוצעים לנבדק עם חשד לפראדר-ווילי. אחת מבדיקות הקו הראשון שמבוצעות תחילה, היא בדיקת מתילציות (DNA methylation analysis). בחולים הבדיקה תאתר החתמה גנומית של העותק האמהי בלבד, בשל החוסר או הפגם בעותק האבהי. הבדיקה מאפשרת לזהות את התסמונת, אך לא יכולה לזהות איזה סוג של חוסר או פגם מוביל למחלה.
בדיקת קו ראשון נוספת היא OSA, בדיקת מערך דנ"א (צ'יפ גנטי) שמשלבת אוליגונוקלאוטידים, מקטעי דנ"א קצרים של עשרות בסיסים בודדים וכן רב צורניות של נוקלאוטיד בודד (SNP), שזהו מקרה בו התחלף בסיס יחיד בדנ"א (שינוי של אות אחת בקוד הגנטי). הבדיקה מאפשרת לזהות דופליקציות (הכפלות) ומחיקות של מקטעי דנ"א וכך היא מאתרת את סוגי המחיקות השונים הגורמים לתסמונת פראדר-ווילי, כולל מחיקות קטנות באזור שנקרא imprinting center. היא מאפשרת לזהות אם ישנן חריגות נוספות בכרומזומים וכן להבחין בין פראדר-ווילי ובין מחלות אחרות באבחנה המבדלת, ביניהן מחיקה במקבץ הגנים SNORD116. כמו כן, הבדיקה תזהה כאשר מדובר בסוג מסוים של דיזומיה חד הורית שנקרא isodisomy, בין אם בכרומזום שלם או בחלק ממנו (segmental).
אם בדיקת המתילציות זיהתה חריגה בהחתמה הגנומית, אך בדיקת OSA לא זיהתה את הסיבה לכך כדיזומיה חד הורית או מחיקה, ממשיכים לקו הבדיקות השני. בשלב זה ההמלצה היא לבצע בדיקה לזיהוי פולימורפיזם (DNA polymorphism testing), שמזהה סידורים חריגים של רצפי בסיסים בדנ"א. הבדיקה יכולה לזהות את גורם המחלה כאשר מדובר בסוג של דיזומיה חד הורית שנקרא heterodisomy או בפגם בהחתמה הגנומית שנגרם מאפימוטציה. אפשרויות בדיקה נוספות המוגבלות כל אחת לזיהוי גורמים מסוימים למחלה בלבד כוללות: MS-MLPA, בדיקת ריצוף דנ"א ובדיקת FISH.
טיפול בשוטף
חולים בתסמונת פראדר-ווילי מטופלים על ידי צוות מומחים רב-תחומי, תחילה על ידי מומחה בנאונטולוגיה (ילודים) ואחר כך בידי רופאים גנטיקאים ויועצים גנטיים, רופאים בקהילה (רפואה ראשונית), אנדוקרינולוגים, אורתופדים, תזונאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשי חינוך. כל אלו לצד פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. הטיפול במחלה הוא תלוי גיל ופורסמו הנחיות לטיפול בגילאים שונים.
בשבועות ובחודשים הראשונים לאחר הלידה, הטיפול בקשיי האכלה בילודים עם התסמונת דורש בדרך כלל טכניקות האכלה ביניהן פטמות האכלה מיוחדות או זונדה (nasogastric tube). טיפול זה חשוב על מנת להבטיח תזונה מספקת ולהימנע מהפרעת גדילה. תינוקות בדרך כלל אינם זקוקים לגסטרוסטום (צינור המאפשר הזנה דרך הקיבה), שכן ההאכלה משתפרת עם הזמן.
הטיפול בעיכוב התפתחותי ומוגבלות שכלית משתנה עם הגיל. על פי המלצות הטיפול בארה"ב מלידה ועד גיל שלוש שנים, התערבות מוקדמת היא חשובה. תוכנית שכזו יכולה לכלול ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת וטיפול בקשיי האכלה. ניתן להיעזר גם בשירותי בריאות נפש לתינוקות, חינוך מיוחד ומומחים לליקוי חושי. בין הגילאים שלוש וחמש מומלץ להיעזר בגנים למעוכבי התפתחות. עבור ילד חולה פראדר-ווילי בכל גיל מומלץ להתייעץ עם רופא מומחה להתפתחות הילד כדי להנגיש סיוע מהקהילה, המדינה ומערכת החינוך וכדי לסייע להורים במיקסום איכות החיים של הילד.
ילדים שחולים בתסמונת סובלים מפגיעה ביכולות המוטוריקה הגסה והעדינה וכן במוטוריקת הפה וביכולת לתקשר. פיזיותרפיה מומלצת על מנת לשפר את הניידות ולהפחית את הסיכון לסיבוכים אורתופדיים מאוחרים יותר, ביניהם כוויצויות (קיבוע של גף בתנוחה מסוימת כתוצאה מהרס שרירים), עקמת ופריקת ירך. יש לשקול שימוש בציוד רפואי עמיד ובעזרים כמו כסאות גלגלים, הליכונים, כסאות רחצה, עזרים אורתופדיים חיצוניים (אורתוטיקה) וטיולון לילדים עם צרכים מיוחדים (טיולון אדפטיבי). על מנת לטפל בהפרעות במתח השרירים יש לערב מומחים מתאימים כדי שיסייעו בניהולה של תוכנית הטיפול. התוכנית יכולה לכלול את התרופות בקלופן, טיזנידין, בוטוקס, תרופות אנטי-פרקינסוניות או הליכים אורתופדיים.
ריפוי בעיסוק מומלץ לקשיים במוטוריקה העדינה, המשפיעים על תפקודים כמו האכלה, טיפוח, התלבשות וכתיבה. יש לבצע הערכה של הפגיעה ביכולות המוטוריות של הפה בכל ביקור אצל הרופא. במסגרתה ההערכה נבדקת ההאכלה ו/או מבוצעים צילומים לבדיקת יכולת הבליעה (radiographic swallowing studies), כאשר הילד סובל מחנק או רפלקס הקאה (gagging) במהלך ההאכלה, קושי לעלות במשקל, מחלות חוזרות במערכת הנשימה או שהילד מסרב להאכלה מסיבה לא ברורה. במקרים שהילד מסוגל לאכול באופן בטוח דרך הפה, טיפול בהאכלה שמבוצע בדרך כלל על ידי מרפא בעיסוק או קלינאי תקשורת, מומלץ על מנת לשפר את הקואורדינציה או בעיות חושיות הקשורות בהאכלה. ניתן להסמיך את האוכל או לקרר אותו, עבור האכלה בטוחה יותר. כאשר הפגיעה בהאכלה חמורה, לעתים יש צורך בזונדה (צינור הזנה נזוגסטרי) או גסטרוסטום (צינור הזנה קיבתי).
עבור קשיים בתקשורת יש לשקול תקשורת תומכת חליפית (Augmentative and Alternative Communication (AAC), המציעה עזרים למי שמתקשים בהבעת שפה. הערכת המצב והתאמת הטיפול מבוצעים על ידי קלינאי תקשורת שיש לו מומחיות בתחום זה. ההערכה תבחן יכולות שכליות ופגיעה חושית והמענה יכול לכלול שלל פתרונות - החל מפתרונות מסורתיים יותר כמו תקשורת באמצעות תמונות (picture exchange communication) ועד לפתרונות טכנולוגיים כמו מכשירים המפיקים דיבור. מכשירים אלו תומכים בהתפתחות שפה ודיבור מיטביים.
הטיפול בהיפוגונדיזם, שהינו תפקוד ירוד של בלוטות הורמוני המין, מתמקד בילודים במצבים של טמירות אשכים. במצב זה אחד או יותר מהאשכים שהתפתחו בחלל הבטן לא יורד לשק האשכים. במקרים אלו יש לשקול טיפול בהורמון hCG וכן לבצע במקרה הצורך ניתוח אשך טמיר (Orchiopexy) שמטרתו לקבע את האשך לשק האשכים. מגיל ההתבגרות ואילך חשוב שהחולים יקבלו טיפול מותאם אישית בידי אנדוקרינולוג, שיכלול טיפול הורמונלי חלופי (hormone replacement therapy) במקום ההורמונים שהיו אמורים להיות מופרשים מבלוטות המין. בקביעת תוכנית הטיפול ההורמונלי חשוב לקחת בחשבון את האפשרות לאוסטאופורוזיס וסוגיות של פוריות והריון.
המחלה מתבטאת גם במערכת האנדוקרינית, שם כולל הטיפול מתן הורמון גדילה (GH). הורמון הגדילה תורם לגובה נורמלי, מעלה את מסת הגוף הרזה (lean body mass), מקטין את מסת השומן ומשפר את יכולת התנועה. בכך הטיפול בהורמון גדילה מסייע לשליטה במשקל. טיפול בהורמון גדילה בשנה הראשונה לחיים מסייע בהשגת אבני דרך בהתפתחות.
מינון הורמון הגדילה שניתן לילדים צעירים עם פראדר-ווילי דומה לזה שניתן למטופלים עם מחסור בהורמון גדילה (isolated GH deficiency) ועומד על כ-1 מ"ג למ"ר ליום. יש להתאים את המינון באופן אישי לילד החולה ככל שהוא גדל. המינון המומלץ של הורמון גדילה למבוגרים חולים הוא 25-20 אחוזים מזה שמומלץ לילדים. את הטיפול בהורמון גדילה ניתן להתחיל בינקות או בעת האבחון של החולה. ישנה המלצה לבצע בדיקת שינה לפני תחילת הטיפול בהורמון גדילה וכן 8-4 שבועות לאחר תחילת הטיפול, על מנת לוודא שהוא לא גרם להפרעות נשימה בשינה. על מנת להימנע מטיפול יתר, יש לעקוב אחר קצב הגדילה, היקף הראש ורמות IGF-1 (פקטור גדילה דמוי אינסולין 1) בסרום הדם.
חולי פראדר-ווילי סובלים מהשמנה הנובעת מהיפרפגיה, שהינה דחף קיצוני לצרוך מזון אשר אינו יודע שובע. הטיפול המומלץ כולל התייעצות עם דיאטן ומעקב צמוד כאשר הילד מתחיל לעלות באחוזוני המשקל, בדרך כלל בין גיל 18 ל-36 חודשים. דיאטה מאוזנת היטב ודלת קלוריות, התעמלות סדירה ופיקוח צמוד למניעת גניבת מזון, מסייעים למנוע השמנת יתר ולשמור על ה-BMI בטווח של פחות מ-2 סטיות תקן מהנורמה. יש להקפיד על צריכה מספקת של ויטמינים ומינרלים על פי הערכה של דיאטן ולטפל בתוספי ויטמינים ומינרלים כאשר יש אינדיקציה לחוסר, בייחוד של סידן וויטמין D. טיפול זה מומלץ עבור השמנה שמתפתחת בכל גיל. לעתים קרובות יש צורך בנעילת המטבח, המקרר ו/או הארונות, כאשר הילד רוכש את היכולת לפתוח את המקרר והארונות.
לעתים, סובלים החולים מביטויי מחלה חריפים במערכת העיכול. הקאות ו/או אובדן תיאבון עשויים לאותת על מחלה מסכנת חיים (דלקת קיבה או נמק) המחייבים אשפוז מיידי ו/או ניתוח. במצבים אלו, שימוש בתרופות נגד שלשולים עשוי להוביל לנפיחות חמורה במעי הגס, נמק וקרע. הטיפול במישור הנוירו-התנהגותי מותאם לגיל. ילדים חולים עשויים להיות זכאים ולהפיק תועלת מטיפולים המשמשים לאנשים על הקשת האוטיסטית, כמו ניתוח התנהגות יישומי (ABA therapy) שעוזר לשפר כמה מבעיות ההתנהגות השכיחות. הטיפול התרופתי הסטנדרטי לבעיות התנהגות מועיל לרבים מהחולים בפראדר-ווילי ומומלץ להתייעץ עם מומחה להתפתחות הילד בעניין. כאשר מתעורר חשש להתנהגות תוקפנית או הרסנית חמורה, ניתך להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים. כאשר הם גדלים, חולי פראדר-ווילי זקוקים בדרך כלל לתעסוקה מוגנת.
התסמונת פוגעת גם בעור והחולים בה נוטים לקילוף עור כפייתי. אם לא ניתן להגביל את קילוף העור באמצעות הסחת דעת וכיסוי הנגעים, יש לשקול טיפול בתרופה טופירמט במינון של בין 25 ל-50 מ"ג ליום. תרופה נוספת המפחיתה את קילוף העור היא אצטילציסטאין (N-acetylcysteine), שנלקחת על ידי החולים במינון של 1200-450 מ"ג ליום. במקרים בהם ישנה היסטוריה של דימום תכוף מהאף או דימום רקטלי, יש לבצע בדיקה של פצעי עור הנגרמים על ידי הקילוף. מצבים של פזילה ו/או טעות תשבורת בחולי התסמונת מטופלים בידי רופא עיניים.
חולי פראדר-ווילי עלולים לסבול מבעיות שינה והטיפול בהן תלוי בגורם להפרעות. הטיפול עשוי לכלול ניתוח להקטנת שקדים ואדנואידים ו/או סיפאפ, שהינו מכשיר נשימה לא פולשני המטפל בדום נשימה בשינה באמצעות לחץ אוויר חיובי, או ביפאפ, המשמש לטיפול במגוון מחלות נשימתיות באמצעות טווח לחצי אוויר גדול יותר. התרופה מודפיניל (Modafinil) יכולה לשמש בחולי פראדר-ווילי לטיפול בעייפות יתר בשעות היום, שאינה תלויה בהפרעת נשימה. מודפיניל מגבירה ערנות שלא באמצעות גירוי כללי של מערכת העצבים המרכזית.
הטיפול בעקמת ובדיספלזיה (חריגה בהתפתחות) של הירך בחולי פראדר-ווילי דומה לטיפול באוכלוסייה הכללית. בדרך כלל נעשה שימוש במחוך או גבס בשלב מוקדם בחיים, כתלות בדרגת העקמומיות של עמוד השדרה. טיפול לא ניתוחי בדיספלזיה של הירך בדרך כלל מספיק. על מנת לטפל ולמנוע בעיות במערכת השלד ניתנים לחולים תוספי תזונה של ויטמין D וסידן. בבעיה של צפיפות עצם נמוכה מטפלים באמצעות שימוש בהורמוני מין סטרואידים, הורמון גדילה או בביספוספונטים, על פי ההתוויה הקלינית המתאימה למקרה.
פרכוסים הם בעיה נוספת ממנה סובלים החולים והיא מטופלת על ידי תרופות נוגדות פרכוסים (ASM), במסגרת תוכנית טיפול שקובע נוירולוג מומחה. סוגים שונים של תרופות מקטגוריה זו עשויים להיות אפקטיביים, לא הוכחה אפקטיביות מיוחדת של תרופה מסוימת מתוכן ספציפית בחולי פראדר-ווילי. יש להדריך את ההורה או המטפל בילד חולה פראדר-ווילי עם פרכוסים על אופן ההתמודדות עם פרכוסים. החולים סובלים גם מירידה בייצור הרוק ובעיה זו מטופלת על ידי מוצרים לטיפול בפה יבש, ביניהם משחות שיניים, ג'לים, מי פה ומסטיקים ייעודיים. יש לבצע מעקב מדי שלושה עד ארבעה חודשים מרגע שהשיניים מתחילות לצאת.
חשוב לוודא שהחולה ומשפחתו מקבלים תמיכה, הכוללת מעורבות של עובדים סוציאלים שיחברו את המשפחה למשאבים, אפשרויות להפוגה ותמיכה הדרושים לטיפול בילד החולה. הטיפול במחלה כולל ניהול של תוכנית מורכבת הכוללת פגישות עם מומחים מתחומים שונים, ציוד, תרופות ואספקה שלהם. חשוב לוודא שלמשפחה יש סיוע בכך. יש להעריך כל העת את הצורך בטיפולי בית, לבדוק את אפשרות השילוב של החולים בספורט אדפטיבי או פראלימפי וכן להיעזר בארגונים אזרחיים התומכים בחולי פראדר-וילי.
סיכון גנטי לבני משפחה
חולים בתסמונת פראדר-וילי הם בדרך כלל מקרה ראשון במשפחה של הופעת הפגם הגנומי (דה נובו). הסיכון להישנות המחלה ברוב הגדול של המשפחות נמוך מ-1%. אולם, הסיכון משתנה כתלות בגורם למחלה ובמקרים מסוימים עשוי להגיע ל-50% ואף כמעט ל-100% (במקרה של אם עם טרנסלוקציה רוברטסונית בין שני כרומוזומי 15). מדובר במקרים נדירים אך אפשריים תאורטית. לכן הערכה מהימנה של הסיכון יכולה להתקבל רק לאחר זיהוי הגורם למחלה בקרב החולה וכן בדיקה גנטית של ההורים לאיתור שינויים גנטיים מקדימים.
ההורים של חולה הם בריאים. ב-70-60 אחוזים מהחולים הסיבה למחלה היא מחיקה בזרוע הארוכה של כרומוזום 15 שהופיעה לראשונה אצל החולה (דה-נובו). עם זאת, לעתים נדירות המחיקה נגרמת בשל שינוי שהתרחש בכרומוזומים של ההורים. שינוי בכרומוזומים נקרא מאוזן אם הוא משמר את כלל החומר הגנטי, אולם בארגון שונה מהרגיל. לעומת זאת שינוי הוא לא מאוזן, כאשר מקטעי דנ"א נמצאים בחסר או בעודף. במקרים נדירים המהווים פחות מ-1% מחולי פראדר-וילי, הסיבה לחסר הלא מאוזן אצל החולה היא שינוי מאוזן אצל ההורים. דוגמה לשינוי כזה היא טרנסלוקציה, מקרה של החלפת חומר גנטי בין שני כרומזומים אצל ההורים.
מחיקה בזרוע הארוכה של כרומוזום 15 ניתנת לזיהוי על ידי בדיקת קריוטיפ (ייצוג של מבנה ומספר הכרומוזומים) יחד עם בדיקת FISH, שיטה שנועדה לבחון כרומוזום או אתר ספיציפי באמצעות סמן פלואורסצנטי. בדיקות דומות מומלץ לבצע גם לאבי החולה על מנת לאתר טרנסלוקציה, שהיא כאמור החלפה של חומר גנטי בין כרומזום אחד לאחר או לאתר היפוך של החומר הגנטי בזרוע הכרומוזום של האב (paracentric inversion). לאחר שבוצעו בדיקות מתאימות ואותרה מחיקה, ניתן להעריך את הסיכון עבור אחיו של החולה. במקרים שהמחיקה מופיעה לראשונה אצל החולה (דה-נובו) הסיכוי של האחים לחלות נמוך מ-1% ואילו במקרים בהם המחיקה היא תוצאה של שינוי מאוזן בכרומזומים של ההורים, הסיכוי מגיע עד ל-25%.
גורם אפשרי נוסף למחלה, הוא דיזומיה חד הורית (uniparental disomy) בכרומוזום 15. במצב הרגיל, כל ילד יורש כרומזום 15 אחד מהאם ואחד מהאב, אלא שבמקרים של דיזומיה חד הורית, הילד מקבל שני כרומזומים מאותו הורה. ב-40-30 אחוזים מהמקרים הדיזומיה החד הורית מופיעה לראשונה אצל החולה (דה-נובו) ואילו בפחות מאחוז אחד מהמקרים היא תוצאה של שינוי כרומוזומלי אצל ההורים. דוגמאות לשינויים כאלו הן טרנסלוקציה רוברטסונית (מצב בו שני כרומזומים עוברים איחוי) וכן מצב בו קיים כרומוזום עודף שאינו דומה לכרומוזומים הרגילים (marker chromosomes).
לזיהוי מצבים אלו מבצעים בדיקת קריוטיפ (ייצוג של מבנה ומספר הכרומוזומים). אם התוצאה אצל החולה תקינה בודקים קריוטיפ של האב, אם לחולה יש marker chromosome בודקים את שני ההורים ואם לחולה עצמו יש טרנסלוקציה רוברטסונית בין שני כרומוזומי 15 בודקים קריוטיפ של האם. במקרים אלו סיכוי ההישנות אצל האחים גבוה מ-1% ויכול להגיע עד 100%. עם זאת, קיים מידע אמפירי שמעלה כי גם ברוב המקרים האלו הסיכון להישנות המחלה נותר נמוך מאחוז אחד, על אף הסיכון התאורטי.
פחות מאחוז מחולי פראדר-וילי סובלים מהתסמונת בשל מחיקה באזור שנקרא imprinting center. בפחות מחצי אחוז מהחולים המחיקה מתקבלת בתורשה מהאב. כמו כן, בפחות מחצי אחוז מהחולים המחיקה מופיעה לראשונה אצל החולה (דה-נובו). על מנת לזהות מצב זה יש לבצע בדיקת מתילציות אצל האב ובדיקת OSA או MS-MLPA. במקרים שהם דה-נובו שיעור הישנות המחלה בקרב האחים נמוך מאחוז אחד ואילו במקרים שהמחיקה התקבלה בתורשה מהאב השיעור עומד על 50%. כאשר הגורם לפגם בהחתמה הגנומית הוא אפימוטציה, כלומר מצב שבו גנים שהיו אמורים להתבטא לא מתבטאים או להפך, הסיכון להישנות המחלה אצל האחים נמוך מאחד אחוז. אפימוטציה היא הסיבה למחלת פראדר-וילי ב-4-2 אחוזים מהחולים.
