פרק 2 - תפישה

מהי תפישה? לרובנו תפישה היא שקופה. אנחנו פשוט תופשים את העולם סביבנו באופן מיידי וישיר. לכן תופתעו אולי לשמוע שהשאלה הזו בדיוק, האם תפישה היא מיידית וישירה, עמדה ועדיין עומדת במרכז ויכוח מדעי/פילוסופי לוהט. הטוענים לתפישה בלתי ישירה, וביניהם פילוסופים רבי השפעה כמו דקארט ולוק בעבר ורוב מדעני המוח כיום, טוענים שאדם יכול לתפוש באופן ישיר ומיידי רק רעיונות, ולעולם לא דברים חומריים. ועל כן, חפצים חיצוניים נתפשים על ידנו ככאלה רק דרך השתקפותם כרעיונות, או מושגים, במוחנו . לא קשה לראות איך השקפה כזאת יכולה להוביל לספקנות מוחלטת באשר לקיומו החומרי של העולם סביבנו ("סוליפסיזם"). אם כל מה שאנו תופשים באופן ישיר הם רק רעיונות, אז מי לידנו יתקע שמה שנתפש על ידנו כחומר הוא אכן חומר? מצדדי התפישה הישירה, לעומתם, טוענים שאנשים תופשים באופן ישיר את סביבתם. טענה זו אינה מלווה בדרך כלל בתיאור פיסיקלי של אותו אופן ישיר של תפישה, תיאור שהיה מאפשר בדיקה ניסויית של הטענה.

בעוד שהוויכוח הפילוסופי טרם הוכרע, חקר המוח התקדם מספיק כדי לקבוע כמה מסמרות לגבי תפישה ביונקים, כולל בני אדם. אתאר כאן שני ממצאים שחשובים לדיון הנוכחי.

  1. חישה היא בדרך כלל פעילה, במובן שאיבר החוש פועל כדי לחוש. חישה פעילה קיימת ביונקים במקביל לתכונה הדינמית של הקולטנים ותאי העצב שלהם, הרגישים בעיקר לשינויים, וכמעט ולא פעילים בתנאים לא משתנים. בשל כך, ללא הנעה עצמית של אברי החוש לא תיתכן חישה ממשית של סביבה שאינה משתנה. בסביבות כאלה אין הקולטנים חשים באופן ישיר את הסביבה אלא את השינויים שנוצרו בעקבות תנועתם כנגד הסביבה. פועל יוצא אחד כאן הוא שהתפישה של נייחות של עצמים היא תוצר של עיבוד ולא תוצר ישיר של החישה.
  2. אברי החוש נכללים במערכות ש"סוגרות חוג" בין תנועה לחישה, כלומר מהוות חוג סגור שכולל את התנועה והחישה. תנועת איבר החוש יוצרת שינוי ביחסים בין איבר החוש לסביבה, שגורם להפעלת הקולטנים, שמפעילים בתורם מסלולי עצב תחושתיים במוח, שמפעילים מסלולי עצב תנועתיים במוח, שמניעים את איבר החוש, וחוזר חלילה. חוגים סגורים נחקרו לעומק בתחומי ההנדסה וההבנה הנוכחית שלהם היא שהם יכולים, עקרונית, להגיע למצבים יציבים בהם החש והמוחש חד הם. במצבים כאלה לא ניתן להבחין בין סיבה למסובב בתוך החוג, והתפישה של העצם על ידי התופש, במצב היציב של החוג, יכולה להיחשב תפישה ישירה במלוא מובן המילה. מעשית, חוגים אלה כנראה מתקרבים ומתרחקים מהמצבים היציבים האלה אך לעולם אינם מגיעים אליהם.

שני הממצאים האלה מציעים שתפישה חושית היא תהליך מתמשך, ואחת האפשרויות היא שבמהלך התהליך הזה היצור חוקר את סביבתו באופן שמתכנס אל "פתרון", שהוא המצב היציב המתואר לעיל. תהליך ההתכנסות, כנראה, אף פעם לא ממוצה עד הסוף – כאשר החוג התופש קרוב מספיק אל ה"פתרון" הוא מסתפק בזה וממשיך הלאה, אל התכונה הבאה או אל העצם הבא. תהליך החקירה מתנהל ברבדים שונים, חלקם נגיש לתודעה וחלקם לא. ברבדים הנמוכים, האוטומטיים יותר, החקירה מתנהלת על ידי תנועות קטנות, מהירות ולא רצוניות, וברבדים הגבוהים התנועות יכולות להיות מודעות ולעתים אף רצוניות. עקרונית אין הבדל בין תנועות רצוניות ללא רצוניות בתהליך הזה, והמודעות לתנועה או תחושת הרצון המתלווה אליה הן תופעות לוואי ככל שזה נוגע לתפישה החושית.

דוגמא מחיי היומיום יכולה להמחיש את תהליך התפישה. תארי לך שאת מכניסה את היד לארנק כדי למצוא את המטבע שאת רוצה להעניק לשליח של הפיצה. ידך נתקלת במטבע בגודל שמתאים לזה של חמישה שקלים. ההשערה שלך מייצרת תחזית שדופן המטבע יהיה מתומן, את ממששת את הדופן והוא לא מרגיש מתומן. את מחליפה השערה – זו אולי מטבע של עשרה שקלים. התחזית כעת היא שהדופן עגולה. את בודקת והיא אכן עגולה. תחזית נוספת היא שהדופן מחוספסת. את בודקת והיא אכן מחוספסת. זו וודאות מספקת מבחינתך ואת מוציאה את המטבע ומושיטה לשליח. אם השליח הוא הבן של השכנים ייתכן ותחליטי להגיע לרמת וודאות גבוהה יותר ותנסי לבדוק תחזית נוספת – למשל תמששי את פני המטבע (ציור 2). בדוגמא זו התופש יכול להיות מודע לתהליך המתכנס של התפישה. אבל רוב תהליכי התפישה שלנו מתכנסים אל פתרונותיהם בהליך מאוד מהיר ובדרך כלל לא מודע.

בספרון זה ניצמד לתיאור כזה של התפישה החושית - תהליך בחוג סגור שמתכנס לפתרון (ציורים 2 ו 3). הפתרון הוא התפישה המלאה והישירה של הסביבה או העצם הספציפי, וההנחה שלנו תהיה שהמערכת אף פעם לא מגיעה לפתרון המלא. תהליך התפישה ננטש איפשהו בדרך אל הפתרון, כאשר הוא מספיק קרוב למיצויו. הסיבה שהוא ננטש היא לרוב פרגמטית – אין טעם להמשיך בתהליך כאשר קצב הוספת המידע נעשה נמוך מדי – ולעתים דינמית, בשל שינויים בסביבה או אצל התופש. כך שבעוד שהתהליך קורה בחוג סגור, התהליך עצמו אינו סגור – הוא תהליך חיפוש מתמשך.