נבחן מספר דוגמאות מקבילות בין התפתחות תפישה אישית והתפתחות תפישה קבוצתית (דהיינו, מדעית)
קוסמולוגיה ותפישת המרחב
תינוק מתפתח מרוכז בעצמו. סביר להניח, ונסתפק בסבירות במקרה הזה שכן לא ניתן לבחון את ההשערה הזאת, שהתינוק מניח את עצמו במרכז העולם כך שכל חישה שלו חייבת להיות תוצאה של פעולה שלו. התינוק מניע את גפיו ככל שמתאפשר לו ובוחן את ההשערה הזאת. המציאות לעתים מאשרת את תחזיותיו ולעתים סותרת אותן. בהדרגה, מכיוון שהתחזית הגורפת לא מאומתת (ציור 8) ינטוש התינוק את השערת מרכזיותו לטובת השערות אחרות, עם חיזויים טובים יותר או טובים פחות.
באופן דומה ניתן לתאר את התפתחות התפישה הקוסמולוגית המדעית סביב מהפכת קופרניקוס (ציור 8). קבוצת הפיסיקאים הקוסמולוגיים הניחה במשך שנים שכדור הארץ הוא מרכז היקום, ושגרמי השמים נעים סביבנו במסילות קבועות. עם השנים הצטברו קשיים במציאת תיאור מתמטי פשוט של מסילות אלה. כשהראו קפלר וניוטון שקיימים תיאורים מתמטיים פשוטים למסילות שהשמש היא במוקדן, נטש המדע את השערת מרכזיות כדור הארץ לטובת מרכזיות השמש. עם התקדמות המדידות הקוסמולגיות התברר שגם השמש היא מוקד מקומי מאוד – תיאור מתמטי של יחסי תנועות כל כוכבי היקום הוא כנראה מעבר ליכולת המדעית הנוכחית.
חוקי ניוטון וחוקי התפישה
ניוטון לא ערך מדידות אסטרונומיות. הוא ישב עם נייר ועפרון וניסה להתאים מודל מתמטי לתוצאות המדידות הקיימות. העבודה הזאת התממשה בלולאה הפנימית שתוארה לעיל (ציור 6) – לולאה המקשרת בין ההשערה לבין התצפיות הקיימות. ניוטון סבב בלולאה זאת מספיק פעמים עד שהמודל שלו התייצב, כלומר עד שהוא היה יכול להסביר את רוב התצפיות. במודל החדש המיר ניוטון את תיאורי התנועה הגיאומטריים של כוכבי הלכת (התיאורים של קפלר) בתיאורים דינמיים של כוחות בין מסות (ציור 9). את הכוחות והמסות הוא המציא כך שיחסים פשוטים ביניהם יסבירו את יחסי התנועה בין כוכבי הלכת והשמש. הסתבר שהשפה המדעית הזאת רלוונטית למגוון עצום של תנועות ועצמים שאנחנו תופשים בעולם.
באופן דומה, ייתכן והתפישה האישית גם היא כוללת מעגלי התכנסות פנימיים. מעגלים כאלה, למשל המעגלים שמחברים את קליפת המוח של כל חוש אל הגרעין התלמי של אותו חוש, אמורים להתכנס מהר יותר מהמעגלים הגדולים שמערבים את העולם החיצוני. כמו במדע, כך גם כאן המעגלים הקטנים אמורים להתכנס מחדש בכל פעם שמתבצע "ניסוי" בעולם החיצוני, כלומר בכל פעם שמגיע מידע חדש מאיבר החוש. ובאופן דומה לתהליך המדעי, ייתכן שגם בתהליך המוחי מתבצעת המרה בין יחסי התנועה הגיאומטריים של העצמים שנמדדו בחושים לבין מושג הכוח המופעל ביניהם (ציור 9). וניתן אולי גם להעלות השערה, שנגזרת מהמהלך הניוטוני, שהמרה כזאת מתרגמת את היחסים הגיאומטריים שתלויים בחוש למושגים פנימיים שמשותפים לכלל החושים.
מכניקת הקוונטים ותפישת אובייקטים
עליזה התינוקת לומדת לבודד חפצים (אובייקטים) מהסביבה. כך למשל, אם היא תתעניין בצלחת שדמותה נפלה על רשתית העין שלה, מעגלי התפישה שלה ינסו לאשש את ההשערה שהצלחת היא אכן אובייקט שנבדל מהשולחן על ידי מישוש גבולות הצלחת. כך היא תעשה גם כאשר הצל של הצלחת ייפול על רשתית עינה (ציור 10). אלא שאז נכונה לה הפתעה – היא לא תחוש בגבולות הצל. מעגל התפישה לא יוכל להתכנס ומוחה יתחיל לפתח מעגל תפישה חדש שמתאים לתפישת צל.
קבוצות פיסיקאים למדו עם השנים לבודד אובייקטים גם כשאינם ניתנים למישוש ידני. אחד הדברים שהם למדו, למשל, הוא שאובייקטים יכולים להיות רק במקום אחד בזמן נתון. אולם כשהניחו הנחה זאת לגבי אלקטרונים נכונה להם הפתעה – האלקטרון יכול לעבור דרך שני חרכים בו זמנית וכך אף להתאבך עם עצמו. המעגל המדעי נשבר (ציור 10) וקבוצת המדענים מפתחת מעגל מדעי חדש שבו אלקטרונים נתפשים כישויות קוונטיות.
יחסות פרטית ותפישת הזמן
עליזה התינוקת לומדת את מושג הזמן. זה קשה. זה לא נתפש בקלות. למעשה, זה לא נתפש כלל. כשהיא מבינה סופסוף את הצלילים שמשוגרים אליה היא מבינה שאומרים לה שיש דברים שלא ניתנים להשגה. הדברים האלה נקראים "דברים שקרו בעבר". הם לא ניתנים להשגה ישירה, אבל הם ניתנים להשגה עקיפה – דרך מושגים. עליזה מסתפקת בזה, מחוסר ברירה כמובן, ומאמצת את המונחים המקובלים בחברה – עבר, הווה, זיכרון.
איינשטיין למד מחדש את מושג הזמן. זה היה קשה. כשהוא הבין את המידע שהמדע שלח אליו הוא הבין שיש דברים שלא ניתנים להשגה. למשל, סימולטניות. איך ניתן לתפוש סימולטניות? הרי שני מאורעות לא קורים באותו מקום – איך נתפוש אותם בו-זמנית בהינתן שהתפישה שלנו ממוקדת במרחב? סימולטניות לא ניתנת להשגה ישירה אבל ניתנת להשגה עקיפה – דרך מושג המהירות. מחוסר ברירה מאמץ ידידנו האמיץ את הקשר היחסותי בין מושגי הזמן והמהירות, ומציע את תורת היחסות הפרטית. למרות שהתהליך מתואר כתהליך שקורה במוחו של אדם אחד, איינשטיין, הוא משקף תובנה קבוצתית, מדעית – איינשטיין כאן הוא הדובר הבולט של הקבוצה.
יחסות כללית ותפישת המרחב
איינשטיין תיאר את רגע השגת השקילות בין כבידה ותאוצה כרגע המאושר בחייו. ברגע הזה הוא איחד שני מושגים לאחד. גם כאן, התובנה היא מדעית, לא תפישתית-אישית. איינשטיין מייצג כאן תובנה של קבוצה מדעית, והעובדה שהוא הראשון שחווה את התובנה לא משנה. גם עליזה נראית מאושרת כאשר היא משיגה שקילות (זמנית) בין שני מושגים – כמו, למשל, תנועת ידה ושבירת כוס.
הדמיון המעניין כאן לענייננו הוא כמובן לא זה שבין הרגשות של מדענית וילדה, אלא בין התהליכים של השגת מושגיהן. פיתוח תורת היחסות הכללית נבע מהרצון להכליל את עיקרון היחסותיות - שעל פיו חוקי הטבע לא אמורים להיות תלויים במערכות הייחוס של המדידות - ממערכות של מהירות קבועה למערכות מאיצות. התברר, לדאבון לבם של חלק מהאנשים ולשמחתם של אחרים, שאין דין יחסותיות של מהירות כדין יחסותיות של תאוצה. בעוד שלגבי מערכות שנעות במהירויות קבועות לא ניתן לקבוע מי נע יחסית למי, כן ניתן לקבוע איזו מהמערכות מאיצה.
לעליזה שלנו ניסיון דומה. היא לומדת שכל זמן שהיא לא מאיצה לא ניתן להאשים אותה בשבירה של הכוס. אבל כאשר היא מאיצה את ידה – ניתן גם ניתן לקבוע את יחסי הסיבתיות בתהליך.