מתוך מעגל החקירה המדעית עולה שהמדע אינו עוסק בחיפוש אחר אמת חיצונית. בדומה לתהליך התפישה האישי, התהליך המדעי יסופק כאשר הוא יגיע לעקביות פנימית. במצב היציב, או בקרבתו, כאשר אין יותר הפתעות והתחזיות מתמלאות בצורה עקבית, התהליך המדעי מפסיק. כלומר – החיפוש הוא אחר עקביות פנימית. שקט פנימי אם תרצו. זה גם התהליך של התפישה האישית – ברגע שמעגל התפישה מגיעה לעקביות פנימית הוא אינו מעניין יותר. דוגמא מצוינת למצב זה הם מעגלי התפישה של אברי גופנו – למשל אברי החוש. האיברים האלה כלולים בחוגי פעולה-חישה (של חישה עצמית, proprioception) באופן תמידי אך הם אינם זוכים להתייחסות כל עוד פעילותם עקבית, כלומר כל עוד תנועתם מתאימה לזו שמצופה מהם. חוגי פעולה-חישה שכוללים עצמים חיצוניים מתקרבים לדרגה עקביות כזאת במהלך תהליך תפישת העצמים, אך אינם מגיעים לרמת עקביות מלאה, כמו שתואר לעיל. אם הם בכל זאת מגיעים – העצמים הכלולים בהם ייתפשו כחלק מאתנו (כמו המשקפיים שעל האף, למשל).
מהי אם כן המשמעות של המושג "אובייקטיביות"? לכאורה, השימוש היומיומי במונח זה מרמז על איזושהי אמת שאינה תלויה בנו, הצופים. האם זה ייתכן? ברור לכל מי שמסכים עם התיאור לעיל שאין זה אפשרי. שהרי האובייקט העומד מולנו לא יפתח את פיו וידווח לנו על מהותו וגם קרוב לוודאי שלא תצא בת קול משמים שתבהיר לנו את מהותו של האובייקט. מה מקור המושג אם כן? על פי התזה המוצגת כאן, המושג הזה מתייחס למכנה המשותף של תהליך התפישה. כאשר מדובר בתפישה אישית ישנם שני גורמים בתהליך – התופש והנתפש. התופש נקרא סובייקט והנתפש אובייקט. במקרה הזה לא ניתן להפריד בין השניים. כאשר מדובר בתפישה קבוצתית, קרי במדע, התהליך כולל חיתוך בין מספר סובייקטים לאובייקט אחד. מטרת החיתוך שנעשה בין התופשים היא להפחית כמה שאפשר את תלות התהליך בתופש בודד ולהגדיל כמה שאפשר את התלות במאפייני האובייקט. מכיוון שהמכנה המשותף הוא האובייקט, אנחנו מצמידים את התואר "אובייקטיבי" לתיאורים שלנו של תוצאות תהליך התפישה הקבוצתית. באותה מידה יכולנו לכנות ידע שנרכש בתהליך מדעי - במקום "ידע אובייקטיבי" - "ידע קבוצתי", "ידע מוסכם" או "ידע מדעי".
זה המקום להתייחס לניחוח העל-אנושי שמלווה הצהרות כמו "המדע הראה ש..." ו"המדע הוכיח ש...". תהליך התפישה הקבוצתית שבבסיס המדע מאחד מספר (רב בדרך כלל) של אנשים, או, אם תרצו, של מוחות בודדים שכל אחד מהם תופש תפישה אישית את העולם שסביבו (ציור 11). אוסף המוחות הזה מתאחד לקבוצה תופשת דרך תקשורת בין אישית שרובה ככולה, בעיקר במדע, מבוסס על סימבולים מוסכמים. הרעיונות והמושגים המדעיים קיימים, בראש ובראשונה, במרחב הבין-אישי הזה. מוחות בודדים שותפים להם, כמובן, אבל ניתן לטעון ברמת ודאות גבוהה שאין אף מוח יחיד שמכיל תורה מדעית בשלמותה ואין אף תורה מדעית שנוצרה במוח יחיד. כמו שאמר קרל יונג: "לאנשים אין רעיונות; לרעיונות יש אנשים". תורות מדעיות, רעיונות מדעיים ומושגים מדעיים לגבי מה שעומד מולנו קיימים במרחב הבין אישי שלנו, שכולנו שותפים בו, ומכאן הניחוח העל-אנושי של המדע. הוא נובע מקיומו במרחב העל-אישי.
אז המדע שלנו מוגבל ביכולתו לדבר על "אמת אובייקטיבית" והוא לא באמת "מוכיח לנו" דברים. נכון יותר לומר שהוא "מציע לנו" דברים, במסגרת תהליך התפישה המתמשך. אלה מגבלות חשובות. אבל ישנה מגבלה נוספת שחשוב מאוד לדון בה בצורה מדעית. המגבלה הזאת נובעת, ביסודה, מהעובדה הפשוטה שאין לנו שום הוכחה לקיום פתרון יחיד לתהליך התפישה המדעי שלנו, כמו גם לאישי. באנלוגיה, כמו שחיתוך בין יותר משני קווים לא בהכרח קורה באותה נקודה, כך חיתוך בין הרבה תופשים לא בהכרח מתכנס לאותה תשובה. יתרה מזו. מכיוון שהמדע מחפש עקביות פנימית, מושגיו תלויים חזק מאוד בהרכב של חבורת המדענים הרלוונטיים – בדיוק כמו שתפישה אישית תלויה מאוד בחבורת תאי העצב הרלוונטית. חוויות עצביות דומות שעוברות על תאים ראייתיים ושמיעתיים ייתפשו בצורה שונה ויתורגמו למושגים שונים על ידי חבורות התאים השונות. גם בתוך כל חוש, חבורות תאים עם היסטוריה תפישתית שונה יתפשו, ואולי אף יתייגו, את אותם עצמים בצורה שונה. כך גם במדע – חבורות שונות של בני אדם, עם היסטוריה ושפה ייחודית להם, יתפשו ואולי אף יתייגו מושגים מדעים בצורה שונה. זה בלתי נמנע. מה שנדרש, על כן, הוא תהליך של נרמול מוסכם. התהליך הזה מתבצע, גם במוח וגם במדע, אבל לא בהכרח בצורה הטובה ביותר.
מדע ודת
נהוג להבחין בין תפישה "מדעית" לתפישה "דתית" בכל הקשור לתפישה קבוצתית של יצירת החיים וגיוונם. אלא שעל פי ספרון זה, שתי התפישות הן תפישות מדעיות שכן שתיהן תפישות קבוצתיות. יתרה מזו, עבור שתיהן מבחן התקפות היחידי הוא מבחן העקביות. בואו נבחן את העקביות הפנימית של כל תפישה. התפישה ה"דתית" מניחה שתפקוד כל כך מדויק של בעלי חיים, כפי שנתפש בחושינו, מחייב תכנון. השערת התכנון מניחה כוח אלוהי ותבונה אלוהית שאינם מוגבלים ועל כן קשה מאוד למצוא חוסר עקביות בין ההשערה ותצפיות מהעולם. למרות זאת, קבוצות אחרות באנושות תופשות את העדר התפישה החושית של הכוח האלוהי כחוסר עקביות שדורש החלפת השערה. ההשערה החלופית שהוצעה היא השערת האבולוציה, המבוססת על מקריות, תורשה ויחסי גומלין עם הסביבה: השונות בין בעלי חיים נוצרת במקרה, ושושלות של בעלי חיים מנסות להגיע למצב יציב ביחסיהן עם הסביבה באמצעות מנגנוני תורשה. השערה זאת גם היא קשה להפרכה שכן, בדרכה, היא מניחה את המבוקש – כל תצפית יכולה להיות מוסברת על ידי איזשהו צירוף של מקריות והסתגלות. זוהי דוגמא מצוינת לקיום מקביל של שני מעגלי תפישה מדעיים, שכל אחד מהם עקבי עם עצמו במידה מסוימת (ציור 12). הכרעה ביניהם תתאפשר או על ידי תצפית מהפכנית או על ידי צמצום ההשערות להשערות יותר מגבילות.
עליזה התינוקת זורמת יפה עם המקריות של קיום סביבתה המסוימת ומנסה להגיע למצב יציב ביחסיה אתה. עד גיל די מאוחר אין היא תוהה על פשר קיומם של עצמים ותהליכים מאוד מורכבים בסביבתה ועסוקה רק בהסתגלות אליהם. ההשערה הטבעית שלה, שהסביבה שלה הייתה קיימת מאז ומתמיד ותתקיים לעד, עקבית עם כל תצפיותיה. זעזועים ראשונים בעקביותו של מעגל התפישה הזה כנראה קורים כאשר דברים מהותיים בסביבתה נעלמים או מופיעים – נולד אח קטן למשל. כשעליזה גדלה ומגלה שלא ניתן ליצור בדרך המקרה דברים מורכבים, כמו ספר או טלפון, הנחת המקריות שלה ננטשת לטובת הנחת התכנון – דברים מורכבים נוצרים בעקבות תכנון. מכאן שאולי גם חיים נוצרים בעקבות תכנון. ההשערה החלופית הזאת תהיה עקבית עם כל התצפיות של עליזה, להוציא את העדר הסימנים החושיים לקיומו של כוח מתכנן חיים. מכיוון שהעדר תצפיות אינו סותר את ההשערה, תידרש עליזה להכרעה בין שתי התפישות הקבוצתיות הידועות לה, ששתיהן עקביות בתוך עצמן. סביר שהכרעה כזאת תתבסס בעיקר על הבחירה החברתית של עליזה.
