מה הגודל היחסי שלנו ביקום? על פניו, אין סיבה להניח יחס של תלות בין מידותינו למידותיו של היקום. למרבה ההפתעה מסתבר שלפחות כמה ממידותינו נמצאות קרוב לאמצע התחום שבין המידה הגדולה וזו הקטנה ביותר הידועות למדע כיום. הפתעה? אולי לא כל כך כאשר תופשים את המדע כהרחבה הקבוצתית של התפישה האישית.
בתפישה האישית, ללא עזרת מכשירים, אנחנו תופשים גדלים בטווח שבין קוטר של שערה (כ 10-4 מטר) ועד לאופק הנראה מגובה של כ 2 מטר (כ 10+4 מטר) – גדלים ששונים מאתנו בערך באותו שיעור (קטנים פי עשרת אלפים וגדולים פי עשרת אלפים, בערך). גם משקלים וזמנים נתפשים כמשתרעים במידה דומה לשני הכיוונים, גדול וקטן. אנחנו תופשים משקלים בטווח שבין עשרות גרמים לעשרות טונות (הממוצע הגיאומטרי הוא עשרות קילוגרמים), וזמנים בטווח שבין מאיות שנייה (כ 10-2 שניות) למאה שנים (כ 10+5 שניות), כשהממוצע הגיאומטרי הוא עשרות שניות. כך שתפישתנו מכסה טווחים שמשתרעים בשיעור דומה כלפי הערכים הגדולים והקטנים יותר מאלה הטיפוסיים לגופינו.
במדע אנחנו תופשים, נכון להיום, מרחקים וזמנים בטווחים פחות או יותר סימטריים סביב הגדלים שאנחנו תופשים בתפישה אישית. כך המדע מתאר כיום מרחקים בטווח שבין כ 10-22 (למשל, רדיוס האלקטרון) ל 10+28 (רדיוס היקום הנראה) מטר וזמנים בטווח שבין כ 10-17 (למשל, תגובה פוטואלקטרית בהליום) ל 10+17 (גיל היקום) שניות. התיאוריות המדעיות מגדירות גדלים הרבה יותר קטנים וגדולים מאלה שנתפשים במדידות, ובדרך כלל ביחסים שגם הם בסדרי גודל דומים לשני הכיוונים. כך, למשל, חישובי הגבול העליון של מסת הפוטון והגבול התחתון של מסת היקום מובילים לערכים של 10-52 ו 10+52 קילוגרם, בהתאמה.
ההיסטוריה של המדע מעידה על התקדמות מקבילה לשני הכיוונים, הקטן והגדול. ככל שהמדע מתקדם, טווחי המידות גדלים בשיעורים דומים לשני הכיוונים. גם במהלך ההתפתחות האישית טווחי התפישה גדלים לשני הכיוונים, וייתכן שגם זה קורה בשיעורים דומים. בהגיענו לבגרות טווחי התפישה שלנו מתייצבים. האם התפישה המדעית שלנו קרובה למצב יציב גם היא? ובכן, ככל שהשערת המפץ הגדול תמשיך להיות עקבית עם התצפיות נראה שתפישת גיל היקום לא תגדל. האם זהו גם גורלה של תפישת הזמן הקצר ביותר? ימים יגידו. באופן דומה, השערת המפץ הגדול גוררת את התייצבות הטווחים של התפישות המדעיות של מרחק ומסה. בהקשר הזה, אם השערת המפץ הגדול תוחלף בהשערה שלפיה היקום מתרחב ומתכווץ חליפות, יהיה מעניין לראות מה תהיינה ההשלכות על טווחי המידות השונות.
מה דוחף אותנו לתפוש את העולם סביבנו בצורה סימטרית כזאת? בהקשר של התפישה האישית ניתן להעלות את ההשערה שזהו עוד אספקט של תהליכי ההומאוסטאזיס הביולוגיים. הומאוסטאזיס, או מצב-איזון, הוא תהליך שמשמר יציבות של מערכת ביולוגית. לכל רכיב ביולוגי, כנראה, יש את היכולת לשמר את מצבו למרות שינויים בסביבתו. יש הסוברים שזה התהליך הכי בסיסי במערכת החי, ושחיים לא ייתכנו בלעדיו. אם נרחיב את עקרון האיזון לתפישה האישית נקבל באופן טבעי שכדי לשמור על איזון פנימי אחד הפתרונות הישירים היא שמירה על איזון "חיצוני". כלומר, תהליכים במערכת הראייה של גוף תופש יהיו מאוזנים כאשר המידות הנתפשות מאוזנות. כך, תהליכי התפישה נתפשים כסוג של הרחבה (וירטואלית) מאוזנת של הגוף התופש. מכיוון שמדע הוא תפישה קבוצתית של אנשים, עקרון האיזון אמור להישמר גם בתפישה הקבוצתית, בדיוק כמו שתהליכי איזון תאיים גוררים איזון תפישתי אצל כל אחד מהמדענים.
זוהי כמובן השערה, וניתן לבדוק אותה ככל השערה מדעית אחרת. אתן מוזמנות להציב את התחזיות הניסוייות שבעזרתן נוכל לבדוק את העקביות של ההשערה עם המציאות.